זוג בהפרעה 2: בלנטיינ'ס ושוקולד קוקוס

חיליק גורפינקל מרחיב את גבולות הגזרה ומנסה לשדך בין וויסקי למתוקים, והפעם: בלנטיינ'ס Hard Fired וחטיף שוקולד קוקוס…

בלנטיינ'ס הארד-פיירד הוא היציאה החדשה של 'בלנטיינ'ס', אבל חכו רגע - עוד נגיע אליו. נתחיל עם זה שהעולם מלא בנו. אנחנו אמנם במחתרת, אבל אנחנו מיליונים. מכורים. מתביישים. אנחנו בוהים בערימות האבקה הלבנה, מתים לטעום ממנה. לטעום. כמובן. לא להסניף. אנחנו, המכורים לקוקוס. למה? למה חשבתם שאני מתכוון…?

בלילה, אנחנו יושבים על הבר ובוהים בפינה קולדה, תוהים מתי הפכה ללא חוקית. כשאנחנו מסתובבים בשוק אנחנו מזילים ריר מול האגוזים הענקיים הגדולים, החומים והשעירים. ידעתם שיותר אנשים מתים כל שנה מפגיעת אגוז קוקוס מאשר מנשיכות כרישים?

אנחנו, זאת אומרת, אני, כבר לא אמות כנראה מפגיעת אגוז קוקוס, אלא אם כן אשתי וילדיי ימשיכו לגרור אותי שוב ושוב לכל מיני מקומות. יותר ויותר אקזוטיים בכל פעם ואף אחד מהם אינו הוותיקן או מקסימום שוק סן מרטין במדריד. "יש קוקוסים בקוסטה ריקה?", אני שומע אותם מדברים על המקום הזה כשהם חושבים שאני ישן. מה איבדתי בקוסטה ריקה? יש בכלל טיסה לשם? צריך ויזה? וחיסונים?

המכורים לקוקוס רואים אותו בכל מקום. אין 'ילו' או פיצוציה שאין בהם 'באונטי'. במכולות מספיק סליזיות אפשר עדיין לקנות את ההוא שמצופה בוורוד. אוי כמה זה טעים. אני אמות מקוקוס. אני יודע. לא מהקוקוס עצמו, מהסוכר והדבק מגע שמחברים אותו לכדי ממתק. למה אין 'באונטי' מריר בארץ? פעם היה? למה הפסיקו. אבל היום לא נדבר על באונטי. עדיין לא.

יענו "אש הגהינום"

שוקולד 'ריטר ספורט' הוא יצור מוזר למדי. לא רק בגלל שמו המצחיק - מי קורא לחטיף שוקולד 'ספורט'? מצד שני, אולי זה יחשב לי כספורט, זה שאני אוכל כזה מדי פעם. אני לא מחפש את השוקולד הזה כמו שאני מחפש 'לינדט' נדיר. אבל מדי פעם הוא צץ, ואז איני עומד בפיתוי.

זה לא רק השם המצחיק, זו גם הצורה המוזרה, המרובעת, במקום מלבנית. לא שגרתי. המאה גרם שלו נראים חמישים בכסות הצנועה והקטנה הזו. בפה הם מרגישים כמו מאתיים. עמוסים. עשירים. מלאי כל טוב. נהדרים. גרסת המרציפן היא לא פחות טובה, ואולי עוד נדרש גם לה בעתיד. מי יודע כמה זמן תימשך הסדרה הזו…

גרסת הקוקוס היא מעין 'באונטי לעניים', או עשירים. יותר קרמית מהבאונטי, פחות "קוקוסית". לא פחות טובה. שיגעון. לריטר קוקוס הנ"ל צירפתי את היציאה החדשה של 'בלנטיינ'ס'. 'בלנטיינ'ס הארד פיירד'. יענו אש הגהינום. האש הזו מתייחסת למידת הקלייה של החבית. כדי שלוחות עץ אלון יתכופפו לכדי חבית אובלית, צריך לחמם אותם.

החימום נעשה מסביב לאש פתוחה. מדורה, ביידיש. אם משאירים אותו הרבה זמן מסביב למדורה, העץ לא רק מתכופף, אלא הופך קלוי מאד גם בטעמו. יש כאלה שמתים על זה. אני לא. אבל אני מת על בלנטיינ'ס. ולכן גם הוויסקי הזה, שזכה להרמת גבה מצד חבריי המלומדים בהשקתו לפני כמה שבועות. כי הוא כאילו עמוס מדי.

והוא אכן כזה, אולי. אבל הוא עדיין בלנטיינ'ס. הוויסקי הטוב בעולם. לטעמי לפחות. ואני לא לבד. וככזה, זאת אומרת אחד הכי עדינים ומאופקים במקור, הוא מצליח שלא להפוך למפלצת גמורה גם אל מול הקלייה הכבדה של החביות.

אז נכון, הוא מתובל מאד, עשיר בניחוחות קינמון, וניל ו... קוקוס. אופס. קוקוס? קוקוס! הזיווג המושלם לריטר שלי. ניסיתי וזכיתי. בוננזה אמיתית. הריטר הופך את הבלנטיינ'ס לממתק בפני עצמו וביחד הם הופכים לסימפוניה בלתי גמורה לוויסקי, שוקולד, אש ו... קוקוס. אלוהים, איזה פלצן נהייתי פתאום. אני הולך לשתות משהו.