נועה גולנדסקי, אפופת אדי אלכוהול, מביאה את סיפורו של הברנדי של כרמל משלהי המאה ה-19 ועד ימינו...

גם היום, כשאבא שלי מצונן הוא שותה ברנדי כדי "להרוג את החיידקים". באותה מידה, הוא משדל כל מי שמפגין בסביבתו סימפטומים כגון שיעול, עיטוש וסינוסים מתפקעים, לשתות כוסית ברנדי. כל עוד הרופא לא נתן עבור החולי מרשם מפורש של אנטיביוטיקה, סימן שניתן לרפא את המחלה באמצעות לגימת ברנדי- עם התה, ליד התה, בתוך התה, או בלי שום קשר לתה...
כשהברנדי המקומי שווק כקוניאק, נוסף לו הביטוי המקצועי המרגיע אימהות יהודיות ומצפונים "מדיצינל"... (צילומים: יח"צ) כשהברנדי המקומי שווק כקוניאק, נוסף לו הביטוי המקצועי המרגיע אימהות יהודיות ומצפונים "מדיצינל"... (צילומים: יח"צ)
כשהברנדי המקומי שווק כקוניאק, נוסף לו הביטוי המרגיע אימהות יהודיות וגם מצפונים "מדיצינל"... (צילומים: יח"צ) בימים כתיקונם, אגב, הוא לא שותה ברנדי. ברנדי זה כשחולים, או כשמבשלים. מיותר לציין שהוא מצטנן לעתים תכופות וברוחב-לב, וסובל כהוגן. יש לשער כי ההסבר טמון אי-שם בילדותו, בשנות ה-40 והחמישים ברמת-גן, כשהברנדי המקומי שווק כקוניאק ונוסף לו הביטוי המקצועי המרגיע אימהות יהודיות ומצפונים, "מדיצינל".   פרולוג שעתו הגדולה של הברנדי בארץ היתה בשנות ה-50 וה-60 ונמשכה אל תוך שנות השבעים. למעשה, עד לשנות התשעים המוקדמות עוד צרכו כאן הרבה ברנדי, אבל החדירה של מותגי האלכוהול הגדולים מחו"ל עם הקמפיינים האגרסיביים שלהם, העלייה הרוסית שהגדילה את שיעורי צריכת הוודקה, והעובדה שאנשים התחילו לטייל יותר בעולם ולהתוודע למשקאות שונים, צעירים ואפנתיים, הותירה את הברנדי מאחור. עבור צעירים כיום, זה עדיין משקה שנחשב מבוגר, כבד ויקר, ורבים מהמבוגרים שנהגו לשתות אותו, עברו עם השנים לוויסקי, שקיים בו מנעד רחב של טעמים, רמות ומחירים, ומקובל לשתות אותו גם עם קרח, סודה, או אפילו כמרכיב בקוקטיילים שונים, כך שהוא מתאים יותר מברנדי לאקלים המזרח-תיכוני. אותם אלה שעוד שותים ברנדי, כמעט ולא קונים מותגים ישראליים, אלא מעדיפים את אחד ממותגי הקוניאק הצרפתיים, שבעקבות השינויים במיסוי, ניתנים כעת לרכישה במחירים נוחים מאשר בעבר. נדמה כי בשני העשורים האחרונים הברנדי הישראלי נדחק ממקומו בבר ובארון המשקאות, לשולחנות החמארות המעטות שעוד נשארו, לקידוש של שבת בבוקר בבתי-כנסת וותיקים, ולמזווה הביתי, שם הוא משמש לתיבול קינוחים ותבשילים, ולעתים גם כקוטל מיקרובים מדיצינלי ומשכך מיחושים, לעת מצוא. העניין המצער הוא, שישראל, ככל ארץ המייצרת יין, היא דווקא מקום טבעי לייצור ברנדי. בניגוד לדעה הרווחת, כמה מהמזקקים המקומיים הצליחו להוציא תחת ידם ברנדי מעולה, שגם זכה בפרסים חשובים ולהערכה עולמית, רק שבאופן פרדוקסלי, ההישגים האלה התרחשו מאמצע שנות התשעים, כשהמשקה כבר יצא מהאפנה ולא היה קרוב ללבו ולכוסו של הקהל הרחב. המותגים הפופולריים והנמכרים ביותר מאז שנות השבעים ועד לאחרונה, היו שטוק 84 שמיוצר בזיכיון על-ידי יקבי ברקן , וברנדי 777 וברנדי אקסטרה פיין של יקבי כרמל.   אחד משלנו
כרמל ברנדי - אווירהכרמל ברנדי - אווירה
מעט מאוד אנשים יודעים כי ייצור הברנדי המסחרי בארץ, כמעט ומשיק לתחילתה של תעשיית היין, שעשתה את צעדיה הראשונים בתמיכתו וחסותו של הברון אדמונד דה רוטשילד, ביקבי כרמל, בראשון-לציון, בסוף המאה ה-19. ייצור ברנדי כרמל נמשך למעלה ממאה וחמש-עשרה שנים, שבמהלכן זוקקו ועורבבו ממסכים רבים, תחת שמות מותג שונים. רגע לפני ששערי היקב ההיסטורי, סמלה של העיר ראשון-לציון, ייסגרו בפעם האחרונה, עקב מכירת השטח למשקיעים מתחום הנדל"ן, ביקרתי במזקקה הישנה וחזרתי כדי לספר על כמה ממותגי הברנדי המשמעותיים יותר שיוצרו בו לאורך השנים, אבל בואו נתחיל מההתחלה. כבר בתקופת הישוב הישן בירושלים, נעשה זיקוק של יין שרף במזקקות ביתיות קטנות. יקבים כמו טפרברג-אפרת, ושור-ארזה, ייצרו תזקיקים שונים אך בכמות זניחה. רק לאחר שהוקם יקב כרמל בראשון-לציון ובזכרון יעקב, החל זיקוק משמעותי ומסחרי של ברנדי בארץ ישראל. הבציר הראשון נערך ב-1890. כעבור מספר שנים נוצרה בעיה של עודפי ענבים, בעיקר לבנים, והפתרון המתבקש לבעיה היה זיקוק ויישון של ברנדי. וכך, בשנת 1898, במזקקה דודית קטנה, יוצר הברנדי הראשון של יקבי כרמל שאחר-כך נקראו כרמל מזרחי. את הארובה מהימים הראשונים של היקב ניתן לראות עד היום. בשנים ההן היקב שגשג וסניפים שלו נפתחו במספר מדינות ברחבי העולם. בכרזת פרסומת מאוירת ומעוטרת מתחילת המאה, נכתב בצרפתית: PARIS 1900, CARMEL-ORIENTAL, VINS &COGNACS, RICHON LE SION (JAFFA) PALESTINE. בשנות ה-30 מוקם ביקב מגדל הזיקוק הרציף הראשון. אחרי קום המדינה, הסכים בן גוריון לקבל כסף מגרמניה בהסכמי השילומים, ואחת מהתרומות שהגיעו היתה מזקקה בעלת ארבעה דודים ומגדל זיקוק רציף חדש עבור כרמל מזרחי. פרדי שטילר, שהיה יינן ראשי ועבד ביקב במשך שנים רבות, סיפר כי חלק גדול מהענבים היה הולך לברנדי וליקרים, כשלליקרים השתמשו בכוהל הדרים. הכוהל הזה היה מגיע מעסיס ומפאק"א, והיה בעצם תוצר לוואי של תעשיית ההדרים. כרמל מצדה היתה מוכרת חלק מהכוהל הזה לסטוק, שהשתמשו בו לליקרים שלהם, ואולי גם לברנדי. במהלך השנים היו ניסיונות ייצור ברנדי (חלקם צלחו) של יקבים שונים, כולל הטמפלרים בשרונה, טפרברג, כורמי התקווה, פרידמן, בנימינה, תשבי ועוד. זכור לטובה ה"גראנד 41" של סגל. מכל מקום, זכות הראשונים של ברנדי ארצישראלי שמורה ללא ספק לברנדי אקסטרה-פיין שזוקק, בוקבק ומותג בשנת 1898.   כרמל ברנדי אקסטרה פיין
כרמל חביות ברנדי - אווירהכרמל חביות ברנדי - אווירה
ההערכה היא שכרמל ייצרה את ברנדי אקסטרה פיין במשך 110 שנים. הברנדי יושן שנתיים בחביות, והוא קל ופשוט למדי, פירותי, אלכוהולי במידת מה, ועשוי בעיקר בזיקוק רציף. אקסטרה פיין הוא המותג הוותיק ביותר של כרמל, ובעולם היין והאלכוהול הישראלי, בכלל. המלאי נגמר לפני שנתיים, ועד אז עוד ניתן היה להשיג אותו, ואילו התווית נשארה אותה תווית בשישים-שבעים השנים האחרונות. דווקא בשנים האחרונות של ייצור האקסטרה פיין עלתה האיכות שלו מאוד, מאחר ובבלנד נכלל ברנדי מיושן ברמה גבוהה יותר והתמורה לכסף היתה טובה יותר. הברנדי הזה היה אהוב במיוחד על אנשי ירושלים, ושם הוא נמכר בכמות הגדולה ביותר. הבמאי איל גפן, מספר על איצחוק, המלצר הראשי והיחידי בבר הירושלמי המיתולוגי 'פינק', שבכל יום, במשך ארבעים וארבע שנים, היה מקבל מאדון פינק שתי כוסיות אקסטרה פיין על חשבון הבית, ועוד איזה שלוש ארבע כוסיות שהיה שותה על חשבון האורחים. דן בירון, איש הטלוויזיה, המוזיקאי והבעלים של ה"בירמן" בירושלים, נזכר: "לצד ערק האיילות שהיינו שותים בלי סוף, היה משקה שמכרו רק בטעמון, שנקרא אקסטרה פיין. לא ברור לי עד היום מה היה במשקה הזה שכבר נעלם מן העולם, אבל אין לי ספק שמרבית חבריי הטובים כבר הלכו לעולמם מצריכה מופרזת שלו". בשנות ה-70, הפנתרים השחורים היו מתכנסים בקפה טעמון ושותים אקסטרה פיין. בימי שני בערב התמסדה לה חבורה שהיתה מורכבת מהפנתרים, שאליהם נוספו עמוס קינן, אורי ליפשיץ ועוד כמה שהגיעו במיוחד מתל-אביב. סביב שולחן עמוס כוסות ובקבוקי אקסטרה פיין ומאזטים, הם היו מדברים אנרכיה ופוליטיקה, שרים אל תוך הלילה, ועל הדרך גם ממצבים את מותג ה"אקסטרה פיין" כחביב השתיינים הירושלמים וכמשקה שהוא "כרוניקה של בלגן ידוע מראש".   קוניאק מדיצינל מפליא שדווקא למותג זה, שנוכח מאוד בדברי ימי הבוהמה התל-אביבית של שנות הארבעים, החמישים ועד אמצע השישים, לרבות כל מעשיות כסית ומעללי אנשי הרוח והמשוררים, אין כל תיעוד וזכר בגנזכי היקב - לא שנת זיקוק, לא שנות יישון, לא בקבוק למזכרת - נאדה. למעשה, הוא זכור בתודעתם של אנשי היקב כאפיזודה זניחה. אולי העדויות על טעמו ואיכותו מסבירות את הבחירה בשכחה, אבל עבור דור השתיינים ההוא, קוניאק מדיצינל היה משקה התקופה. בפרסומת למשקה משנות ה-40 התנוססה הכתובת: "החיסון הידוע נגד החולרע. שתה בצהריים ובערב כוסית קוניאק כרמל מזרחי, יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב". הקוניאק מדיצינל שימש מוהלים כחומר חיטוי יעיל, וכמשכך ביתי לכאבי שיניים וכאבים אחרים. וכן, גם למוסלמים "כאבו השיניים". ובכלל, החותמת הרפואית היוותה אישור לכל מי שהיה זקוק לסיבה כדי ללגום, כי מי היה מעז באותן שנים לשתות ברנדי ככה סתם לשם ההנאה, החמימות והבאז הנעים, מלבד משוררים, גנרלים, ושאר חלקים לא אחראיים של האוכלוסייה. לכאורה, נדמה שמדובר בהברקה שיווקית מקומית שתפסה מעל ועבר למצופה, אבל כבר בשנת 1884, זיקק יהודי איטלקי בשם ליונלו שטוק את הברנדי הראשון שלו, וקרא לו "ברנדי מדיצינל". כך שמסתבר, שעוד באירופה ידענו ששתיית קוניאק יפה לבריאות, לפחות כמו עישון טבק וסקס עם צועניות מוכות סיפיליס. העסק שגשג והברנדי של שטוק נמכר בתפוצה עולמית. עם עליית היטלר ומוסוליני לשלטון, המזקקות של שטוק באירופה נבזזו, הולאמו או נסגרו. ליונלו כבר היה איש מבוגר כשהחליט להתחיל מחדש ולהקים מזקקות של שטוק בארצות-הברית ובישראל. קרוב משפחתו של שטוק עלה לארץ והקים בשנת 1938 את חברת W.S.T (וויין ספיריט טרייד) שיצרה ברמת-גן ברנדי וכן משקאות נוספים תחת המותג הפופולרי שטוק 84'. באמצע שנות השישים עבר המפעל לנתניה ואחר-כך לאזור התעשייה ברקן. כיום הוא מיוצר על-ידי יקבי ברקן ובבעלות חברת טמפו. מאז ייצורו שטוק 84' היה הברנדי הנמכר ביותר בישראל.   קוניאק וההוויה הישראלית
כרמל מזקקה - אווירה בכרמל מזקקה - אווירה ב
בקבוקים של הקוניאק מדיצינל נמצאו אפילו במרפאות צבאיות וסופקו לחיילי צה"ל בתום מארבי לילה חורפיים, במטרה שיחממו אותם ויעודדו את רוחם. יורם המזרחי, שהיה לוחם מדופלם, עיתונאי ומרצה, מספר שערב אחד, בימי הקוקו והסרפן, בזמן השירות הצבאי, אחד החברים הגה רעיון לקיים "מסיבת שתייה". חברים אחרים, ביניהם "כושי" רימון ו"שאשא" שליו, סחבו בקבוקי ליקר מנטה מהשק"ם ונעמי החובשת "שחררה" מהמרפאה כמה בקבוקי מדיצינל, וכך ישבו החברה והעבירו בקבוקים מיד אל יד. לא ברור מה קרה ואיך (באמת? מה לא ברור פה?!) אבל כשעה לפני היציאה לסיור הבוקר, מצא עצמו המספר תקוע בקוצרטינה ישנה וחלודה, כשלא רחוק ממנו געו חבריו בשירה, זה בזמרת הארץ, וזה בנעימות של פאריד אל אטרש. ההתפכחות היתה איטית ומחרידה וכללה השלכה אל תוך מקלחת קרה והרבה קפה שחור, בהוראה מפורשת של המפקד. מאז אותו אירוע נמנע יורם המזרחי מכל אלכוהול למעט בירה. המשורר והפרופסור לספרות יוסי גמזו מספר שכשהשתחרר מצה"ל פנה בחיל ורעד למשורר נתן אלתרמן על-מנת שיחווה דעה כנה על כתב היד הראשון שלו. אלתרמן הגיב בהתלהבות ובנדיבות, וכעבור זמן, כשיצא הספר לאור, שב גמזו לדירתו כדי להעניק לו עותק עם הקדשה נרגשת. המשורר הזעיק מן המטבח את רעייתו, השחקנית רחל מרקוס, ופקד עליה להביא בקבוק קוניאק מדיצינל כדי ששלושתם ירימו כוסית לכבוד ספרו הראשון. בעוד הקוניאק נמזג במרפסת המטבח הקטנה, החל גמזו למלמל במבוכה כי אינו נוהג לשתות מן הטיפה המרה, ואלתרמן נתמלא כנגדו חמת זעם ושאג: "ואתה רוצה להיות משורר, צוציק? תכניס לך לראש שלכתוב שירים יכול כל פישר, אבל לשתות קוניאק צריך לדעת! כי בשביל לכתוב שירה בעולם פרוזאי כמו שלנו, אתה מוכרח להיות שיכור ממשהו". החל משנות השישים נאסר השימוש בשם קוניאק לכל ברנדי שאינו עומד בתנאים המחמירים והמאוד מוגדרים של ייצור קוניאק מסורתי. וכך נעלם לו הקוניאק מדיצינל כלא היה, והוחלף על-ידי ברנדי 777 האיכותי יותר, שנמצא גם היום על מדפי האלכוהול ברשתות השיווק.   כרמל ברנדי 777 הברנדי נקרא בהתחלה "ראשון 777" ואחר-כך "כרמל 777". הוא קיים מתחילת שנות ה-60, לפחות 55 שנים, והוא אחד המותגים הוותיקים והנמכרים בישראל. זהו ברנדי המיושן שלוש שנים, הוא קליל ופירותי ויכול לשמש כאפריטיף נחמד לפני ארוחה, אבל בהחלט אפשר גם ללגום ממנו ככה סתם "כשכואבות השיניים" בשעת בין ערביים חורפית. המספרים נבחרו בשל היותו של המספר 7, מספר מזל בעל משמעות סמלית ביהדות. בשנות ה-90 של המאה ה-20 זכה הברנדי במדליות זהב ב- IWSC, ונחשב כמעניק תמורה טובה למחירו.   כרמל ברנדי 100, בן 9 שנים
כרמל מזקקה - אווירה גכרמל מזקקה - אווירה ג
הברנדי הופק לראשונה בשנת 1982 לקראת חגיגות 100 שנים לייסודה של כרמל. הוא בוקבק בשנות ה-90 של המאה ה-20 בבקבוק ברנדי מסורתי שנראה כעוטה כפור, לאחר שיושן 9 שנים בחביות עץ אלון מיער לימוזין. בשנת 1998 זכה הברנדי בגביע "הברנדי הטוב ביותר בעולם" בתחרות היין הבינלאומית של Wine & Spirits בלונדון. באותה תחרות, שנתיים קודם לכן, בשנת 1996 זכה ברנדי בן 3 שנים מתוצרת יקב תשבי במדליית הזהב. הזכיות המפתיעות האלה הביאו הרבה כבוד לעולם האלכוהול הישראלי. טעמנו מהבקבוק האחרון שנשאר ביקב והברנדי היה קטיפתי, עשיר בטעמו ונהדר.   כרמל ברנדי XO , בן 15 שנים הברנדי בן ה-15 שנים זכה גם הוא בזמנו במדליית זהב בתחרות היין הבינלאומית IWSC בלונדון. הברנדי שבוקבק בבקבוק זכוכית ייחודי הוא כיום ברנדי נדיר ביותר, ורק בקבוקים בודדים ממנו נותרו ביקב.   כרמל ברנדי 100 חדש כרמל ברנדי 100 החדש עשוי מענבי קולומברד, שנין בלאן ואמרלד ריזלינג, המזוקקים 75% בדודי זיקוק מסורתיים ו-25% בזיקוק רציף. הגיל המינימלי של הברנדי שנמצא בבקבוק הוא 8 שנים, אך 20% מהבלנד הוא בן 13 שנים ו-6% כ-23-25 שנים. הברנדי שהה בחביות יין משומשות - דבר המתבטא בסיומת שלו. טעמו פירותי, עם רקע של טעמי אלון וסיומת מורכבת. בטעימה רוחב שנערכה לפני מספר שנים, היו הטועמים בדעה אחת שזהו הברנדי שנותן את התמורה הטובה ביותר בטעימה.   כרמל ברנדי 120 רק 2000 בקבוקים, שכולם ממוספרים, יוצרו מברנדי ייחודי זה, שהופק לרגל חגיגות 120 שנות בציר ליקב בזכרון, שהחל ב-1890. הברנדי הופק מענבי קולומברד ומוסקט שזוקקו בדודי זיקוק מסורתיים בלבד. הגיל המינימלי של הברנדי בבקבוק הוא 10 שנים, אך 40% מהברנדי הוא בן 15 שנים ו-35% ממנו כ-25-27 שנים. הרכיבים הוותיקים יותר יושנו בחביות עץ מיער לימוזין על-פי מסורת קוניאק, ואילו הרכיבים הצעירים יותר יושנו בחביות יין משומשות. הברנדי עשיר בניחוחות פירות יבשים, החך חם ונעים והסיומת ארוכה מאוד. פרדי שטילר, שהיה יינן ראשי ומומחה לזיקוק ביקבי כרמל עד אמצע 1990, היה האחראי לזיקוק ולממסכים של הברנדי הוותיקים, לרבות הברנדי הזוכים בפרסים. הברנדי הצעירים נעשו על-ידי מנדל גיל - מומחה לזיקוק ויינן ביקב שבראשון-לציון, וליאור לקסר - היינן הראשי הנוכחי, יצר את הממסכים של הברנדי החדשים, ברנדי כרמל 100 וברנדי כרמל 120. הזיקוק האחרון נעשה על-ידי מאסטר הזיקוק מנדל גיל בשנת 2005, וזו גם הפעם האחרונה בה פעם ליבה של המזקקה.   אפילוג בקרוב יגיעו הדחפורים, והאחרונים מעובדי יקב כרמל ההיסטורי בראשון-לציון, יעזבו ויעברו למעונו החדש בצפון-הארץ. זה עשר שנים שהמזקקה הגרמנית הישנה עומדת דוממת בחלל הענקי הריק, בינות לתילי אבק וקורים דקיקים, כיפהפייה הנרדמת המחכה לנשיקת הנסיך שיסיר את הכישוף. לנוכח היופי של הדודים והצינורות בצבעי הנחושת והטורקיז, אהילי הברזל השחורים העתיקים, הלבנים האדומות והחלונות המקושתים של מבנה היקב המקורי, אפשר לדמיין לרגע את הייננים המיתולוגיים: פופל, רוזנטל ושטילר, מגישים אל שפתיהם את התזקיק האחרון. ובעוד המזקקה, המנסה להצטנן מ-78 המעלות אליהן הגיעה, ניצבת חמה ומיוזעת לצדם, לוגמים המלאכים מהברנדי הלא מהול, ובתום רגע אחד של כובד ראש, מחייכים פופל, רוזנטל ושטילר איש לרעהו באישור ומרחפים לעבר מרתפי היישון החשוכים ספוגי ריחות הטחב והאלכוהול...