יוסי בוזנח על החבר והגראפה צבי סגל
את יינות סגל אני מכיר שנים רבות. היין האדום של סגל היה הנובלס של היין בצעירותי: זול, כייפי ומלא ייחוד. ומי היום מאמין שפעם אפשר היה לקנות יין בסכום חד ספרתי.
את משפחת סגל הכרתי כמה שנים אחרי, כאשר התחלתי להתעניין ביינות איכות, כאלה שעלו באותה תקופה כמו חצי משטח של האדום של סגל. גראפה של סגל הייתה המתחרה הראשית של האקסטרא פיין בתקופה הירושלמית שלי. היא הייתה מטבע עובר לשותה לא פחות מהרום בצי הבריטי המלכותי.
עם השנים הכרתי את כל העושים במלאכה בסאגת סגל, ונרקמו בינינו קשרים טובים - בעיקר עם אורי הנכד, שנשאר חבר טוב עד היום. גרנו באותה שכונה בתל אביב, אורי ביהושע בן נון ואני בארבע ארצות, וגם סבו צבי גר בשכונה, ברחוב קורדובה, ולא תאמינו, היו להם שתי חניות. צבי היה יחיד במינו, בעל חיוך ממיס פקקים, נוכחות יוצאת מן הכלל וקול עז. קולו הלם בך כמו רעם, חודר את כל שכבות ההגנה שלך. בכלל, כה רבה הייתה נוכחותו, כך שבמשך שנים הייתי בטוח שהוא בגובה 1.90 מטר. עד שנזדמן לי לעמוד לידו ולהיווכח שלא כך הדבר.
כאשר אורי עזב את תל אביב הוא הציע לי לשכור את החניה מסבתא תמר. ברור שהסכמתי, הרי הזמן והנסיעה המיותרים שבזבזתי בשנות חיי בתל אביב על חיפוש חניה ליד הבית, שקולים להיקף כדור הארץ חלקי כחול לבן, כפול מהירות התקווה בחזקת מהירות האכזבה. כאן התחיל פרק משובח ביחסי עם משפחת סגל, מכיוון לא רק שהייתי בעל חניה.. הרי שגם זכיתי בזמן צבי סגל. הסבתא הייתה אמונה על פרטי השכירות ואילו צבי חיפש כל הזדמנות לשוב ולשמוע על הנעשה בשוק והענף שכל כך אהב. אני סיפרתי על הנעשה היום והוא על המפץ הגדול. "אתם הצעירים לא יודעים לדחוף עד הסוף, איך תגיעו למה שאתם רוצים?" אמר לי פעם, ואולי צדק.
כשסיפרתי כמה אני אוהב את הגראפה, הוא בצחוק שאל "בן כמה אתה?" והשיב שהגראפה בגילי ואת הראשונה זיקק כבר בשנת 1967. כמובן שכל זה לא היה יכול להתקיים ללא כוסית גראפה סגל, אמיתית, אורגינל, זו שכבר עברה מן העולם לצערי. אני עוד זוכר איך היה מוזג כוס, מסתכל על התגובה של סבתא תמר, והיא כמובן נזפה בי שאני גורר אותו ושאסור לו לשתות, אך מי שלא ראה את הניצוץ מבליח בעיניו לא מבין כמה אלכוהול הוא דבר בריא. בין רגע חזרה חיוניותו, עוצמתו המוכרת ואש החיים בערה בו. כשיצאתי היה לוחץ את ידי ושואג בחיוך, "כשאתה מגיע מוקדם אז תעלה לכוסית, בכל זאת נשארו כאן עוד כמה בקבוקים".
בבואי לכתוב שורות אלה, הצקתי לאורי שימצא אצל סבתא בקבוק גראפה אחד שנשתמש בו כדי לחגוג סופו של עידן. אורי הגיע עם בקבוק, נשאר בו רק מעט, וסבתא אישרה לקחת אותו כי סבא אהב לשתות עם יוסי, וישבנו בבראסרי ואת טיפות הגראפה סגל האחרונות שלי שתיתי עם אורי, לצד קפה של בוקר ובגט ג'מבון.
מר סגל היקר הלך לעולמו בנובמבר 2012, אך תמיד יהדהד בראשי האיש הנפלא הזה, מחויך, רועם ומלא חיים, וזכרו יהיה ברוך עימי, כי בכל גראפה שנגעתי במהלך חיי יש מעט צבי סגל.