ניר קיפניס מתגבר את פרויקט שבועות שלנו עם הקוקטייל ששיגע את הקריות בשנות ה-80 - שמים

בשלהי שנות ה-80 הייתי חייל לקראת סוף השירות הצבאי. פגישה לא מוצלחת בין הקרסול הימני שלי ותעלת נ"ט עמוקה במיוחד הביא לכך שגובסתי למשך חודשיים, ומאחר שהייתי פחות מחצי שנה לפני השחרור, הרי שלאחר תהליך החלמה ארוך, הייתי למעשה משוחרר ועם הרבה זמן פנוי. אז מצאתי מה לעשות.

פעמיים בשבוע נגררתי מבית הוריי שבנווה-שאנן בחיפה, אל החאן, פאב מצליח בוואדי סליב, כדי להשתתף באחד מהקורסים הראשונים לברמנים שהעביר גדי אבקסיס.

אבקסיס היה אגדה מקומית בקרב ברמנים צעירים וחובבי אלכוהול.

shutterstock_151447970
shutterstock_151447970

באותה תקופה שבה העולם הגדול היה עדיין קצת רחוק, נדמה לנו מלון אוויה סונסטה בטאבה כאילו היה הונישיאן בווגאס... בני המזל בינינו שזכו לנפוש בו, סיפרו על בר באמצע הבריכה שמאחוריו עומד צעיר חיפני ורוקח קוקטיילים... הנושא השני שהעלה את קרנו של אבקסיס בעינינו נגע לקוקטייל שהמציא באותו המלון ממש: שמים.

לטעם הילדותי שלנו היה שמים יצירת אומנות של ממש: מעין מילק-שייק אלכוהולי, כזה שגם מי שלא מת על טעמי אלכוהול יכול ליהנות ממנו, שלא לדבר על הבנות (בשלהי שנות ה-80 זה היה עדיין חוקי לקוות שהדייט שלך תלגום עד שיתרופפו מנגנוני ההגנה השמרניים שלה). בגדול היה מדובר על טעמי קוקוס שמקורם במאליבו ובפינה קולדה, עם תוספת קרח ושמנת ועם מעט קירסאו כחול שצבע את הלבן השמנתי בתכלת והעניק לקוקטייל את שמו. המהדרין היו מוסיפים גם פיזנג אמבון, אותו ליקר ירקרק שהיה פופולארי במיוחד באותן שנים, ובתקופות מאוחרות יותר, עם השתפר היצע החומרים על הבר, גם חלב קוקוס (נסו להשיג אחד כזה במכולת חיפנית של שנות השמונים – ותקבלו צעקות מהמוכר הרומני) או מיץ אננס משומר.

את כל התרכובת הזאת היו מוזגים לכוס קוקטייל (שהמהדרין קוראים לה היום כוס טוליפ) בנפח 330 מ"ל ושותים בהנאה עד שמשתכרים או מקבלים כאב בטן מרוב מתיקות.

כשהתחלנו לדבר בסנהדרינק על משקאות לבנים, מבוססי חלב או שמנת, לקראת חג-השבועות, לא יכולתי שלא להיזכר בערגה אותם "שמים" ובעיקר בעצמי, כפי שהייתי אז: היום איש של בירה וויסקי, שבאותם שנים חיבב עוד משקאות מתקתקים וחלביים ונערות בטעם פיזנג-אמבון... אגב, אני אולי יצאתי מהקורס ההוא עם דיפלומה של ברמן, אבל לגדי אבקסיס נדמה שהוא היה, בכל זאת, משמעותי יותר: מעט אחריו הוא הפך את העיסוק למקצוע של ממש ופתח את בית-הספר לברמנים ברטנדר, ולא זאת בלבד: אחת המשתתפות בקורס ההוא הייתה בחורה מהכרמל בשם איסי (ישראלה), לימים אשתו ואם ילדיו, מה שמוכיח שגם אם התכוונת בסך הכל להיות ברמן, לפעמים הגבול הוא השמים!