חג המולד עדיין רחוק, וגם החורף, מה שלא ממש מפריע לדוד הירשפלד להשתכשך כבר עכשיו בסיר חם של גלויין. העיקר שיוכל לחייך לעצמו ולראות את התקרה

שלא כמו הרבה דברים בחיים, גם אני וגם אחי התאום דווקא אוהבים את זה, למרות שבחיים לא אציין זאת בקול לידו. תלוי בסיטואציה. אבל כשקר באמת חייבים לשתות את זה בשביל המורל. זה גם טעים. בימי החורף כשהאוויר עצמו קופא ביחד עם הלחות בשיער שלך והרגליים קופאות דרך הסוליות כמתנה צינית מאמא אדמה הקפואה והקשה, אתה מוכן לשתות ולהתעטף כמעט בכל דבר שיציעו לך. ההרגשה הרגילה ברחוב היא כמו של בצל אנושי. שלא נדבר על הטקס המקדים שיש בלמצוא פינה נטולת רוח בליל שכרות והצורך להשתין.

אלכוהולי, חם ומתוק להחריד (צילומים: דוד הירשפלד)
אלכוהולי, חם ומתוק להחריד (צילומים: דוד הירשפלד)
אלכוהולי, חם ומתוק להחריד (צילומים: דוד הירשפלד) בחורף שעבר היו ימים שרק המחשבה עצמה היתה כל-כך קרה כך שההתלבטות הקשה היתה בין לשתות את הגלויין (Glühwein) או לשפוך אותו על הראש. ממש כמו הקיץ כאן, בעונות הקשות רצה ללא הפסקה המחשבה שאת העונה הזאת לא נשרוד עד העונה הקשה הבאה, כך שאפשר לומר שהגלויין בחורף הוא כמו הפסקות הבירה בקיץ התל-אביבי. מהכיכר הגדולה באלכסנדרפלאץ ועד הרחובות הקטנים סביב הכנסיות בשכונות של ברלין עם בוא עונת החגים ובעיקר כשיורד שלג מתמלאת העיר בריח מתוק חמצמץ של הגלויין. חיה מוזרה הגלויין הזה. זה לא היין החם שמוכרים אצלנו בחורף בבתי-הקפה וגם לא הסיידר המחוזק שאנחנו מכירים משאר אירופה. הגלויין מבוסס אמנם על יין אדום, אבל מזכיר יותר את השדרוג הפורטוגלי בגרסתו החמה. הגלויין הוא משקה אלכוהולי חם ומתוק להחריד שנותן מעין קיק של אנרגיה בימי החורף טרם חג המולד ברחבי גרמניה. כאח לשני אחים גרגרנים תושבי ברלין יצא לי להסתובב מספר לא מבוטל של פעמים בעיר הזרה והקרה הזאת. השילוב של שלג, קור אימים, מיליון שכבות לבוש ושירי השלאגר המתנגנים ברחבי העיר באותה עונה ונשמעים כאילו דיוויד האסלהוף עשה דואט עם הזקן החביב שוורצנגר, בהחלט דורשים מענה אלכוהולי ברחוב בצהרי היום. זה לא כמו החגים הרגילים שחווים בחו"ל. באווירת חג המולד בגרמניה יש חוויה מתעצמת. כמעט כמו יום העצמאות האמריקאי בסרטי אקשן. משהו עם סמל.
חיה מוזרה הגלויין הזה (צילומים: דוד הירשפלד)
חיה מוזרה הגלויין הזה (צילומים: דוד הירשפלד)
חיה מוזרה הגלויין הזה (צילומים: דוד הירשפלד) לרגע אזהר במילים מאחר והבוס הגדול הוא איש יין, אבל אני אישית לא מבין את הקטע. כל העפיצות המדוברת וטעמי הפירות והאדמה, כל הניואנסים ודיבורי הטרואר, השנתון וגובה המדף, גורמים לי דווקא לרצות ארק או משהו אחר נטול ייחוס. זה מוזר שאחד כמוני שלא אוחז באהבת יתר למשקה האדום נהנה כל-כך מהמשקה החם. אולי בגלל שלגלויין אין בסיפור הזה הרבה חוקים ומה שחשוב זה שהוא שיהיה מתוק, שתי, חם ואלכוהולי. זה לא שהגרמנים המציאו את היין החם. למעשה ברוב האזורים הקרים באירופה יש וריאציה, כזאת או אחרת, למשקה החמוד הזה. הגרמנים פשוט מיחסים לעצמם את הגרסה הראשונה שהגיעה לטענתם מהאציל יוהאן הרביעי מכצנלנבוגן שהיה הראשון לגדל ריזלינג באזור, וביססו את מעמד הבכורה בסיוע הכוס העתיקה ביותר שנמצאה למשקה ותוארכה לשנת 1420. הגלויין, המוכר זה דורות בשם זה בקרב העמים הגרמאניים, ידוע בשלוש וריאציות: האחת היא יין אדום מחוזק ומועשר בתבלינים, או יותר נכון שאריותיהם של תבלינים שמוללו בבית, החל מכוכב אניס, קינמון, וניל, פלפל שחור וסוכר ועד הל, יסמין וגרניום ריחני. הגרסה השנייה היא הגלויין הלבן והיא נהדרת כמעט כמו שהיא נדירה. מדובר באותו תרגיל רק על יין לבן שתובל וחוזק לרוב בעזרת רום או משקה אלכוהולי שקוף אחר והוא מתובל לרוב בהדרים וקינמון. וכמובן, הגרסה המודרנית והנמכרת ביותר ברחבי גרמניה ובעולם בכלל (הגרסה הזולה) העשויה יין אדום שחוזק באלכוהול חזק כלשהו עם מקל קינמון, סוכר (הנדיבים שמים דבש) ותפוז.
גלויין בחורף הוא כמו הפסקות הבירה בקיץ התל-אביבי (צילומים: דוד הירשפלד)
גלויין בחורף הוא כמו הפסקות הבירה בקיץ התל-אביבי (צילומים: דוד הירשפלד)
גלויין בחורף הוא כמו הפסקות הבירה בקיץ התל-אביבי (צילומים: דוד הירשפלד) ישנן גרסאות אין ספור לגלויין ואפשרויות המשחק נקבעות לפי הדמיון הפורה של המבשל. אני אישית אילתרתי פעם עם ארק בתוך הסיר לבישול ראשוני של הפירות היבשים ובמקרה אחר, במשך עונה שלמה, תיבלתי את היין החם בטקילה לבנה, בקבוק של יין אדום פתוח מהארוחה ועוד אחד סגור שעמד ממול. חצי בקבוק פורט שנשאר במקרר. שתי מנות של טקילה לבנה. לחץ עולה בראש בזמן שאני מתחיל לחפש את הפירות היבשים בארון. קצת קינמון יש! ואפילו חצי מקל וניל שגיורא הביא לי מרמלה בטעות. שאריות של זעפרן וסוכר חום של פעם. חצי תפוז טרי חתוך והתפוח ששמרנו לקישוט של העוגה. הכל נפל לתוך סיר והתבשל על אש קטנה ללא רתיחה קצת יותר משעה. שעתיים קדימה והתקרה מחייכת ליושבי הספה חזרה. ואם בכל-זאת מתעקשים על מתכון: בקבוק יין אדום (עדיף לא יבש מדי ויחסית מתוק) 50 מ״ל אלכוהול נבחר שיש בהישג יד כוס יין פורט (אם אין זה בסדר נחליף ביותר סוכר) תפוז שלם מקולף וחתוך לחצאי פלחים תפוח שלם חתוך לקוביות 2 תאנים מיובשות חתוכות לרצועות דקות חופן צימוקים (או כל פרי מצומק שמוצאים - כל פרי מיובש הוא ברכה בסיפור הזה) 2 מסמרי ציפורן (גג) 2 כוכב אניס (גם כאן לא להגזים) 2 כפות סוכר (אישית מעדיף חום בגלל שהוא משחק עם מרירות) מקל קינמון או שניים וכאן מתחיל המשחק הביתי: אפשר להוסיף כמעט כל דבר שמרגיש נכון. אני אוהב לשים אבקת צ׳ילי - זה מקפיץ ומעניין. חבר מהבר זורק קמצוץ מלח למזל וחבר אחר מתחיל בבישול הפירות ואז טחינה גסה וסינון שלהם למשקה. כל אחד והסטייה שלו.