היא היתה אהבת נעוריי ונשארה כזאת. בגדתי בה, שבתי אליה והיום אני לא יכול לדמיין את חיי בלעדיה. ניר קיפניס במכתב אהבה לבירה שמלווה את חייו...

אז מה ישראלי בעיניכם? הרי זה לא ממש שתוכלו להתחמק מהשאלה הזאת בימים הקרובים, נכון? כי למרות הבנאליות שלה, למרות ששאלתם אותה כבר כמה וכמה פעמים בחייכם, שמעתם אותה פעמים רבות יותר – ונדמה לכם שאתם כבר מכירים את כל התשובות האפשריות (לא לפי סדר החשיבות: מטקות, חבר'ה, במבה, חומוס, מילואים, מצה עם שוקולד, הגוש בגרון שאי-אפשר לבלוע בשבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון, שש-בש, מכנסיים קצרים, עומס בגלל סקרנים בכיוון הנגדי), עדיין נדמה שאין עוד עם שמתכתב ככה עם עצמו, שבוחן את עצמו במראה, שמנהל עם עצמו מערכת-יחסים מאנית-דפרסיבית, ששואל, עונה, מתווכח בצעקות ובסוף מושך בכתפיים והולך לנגב משהו, כי מכל הצעקות האלה הוא נהיה רעב.

אני זוכר בדיוק את הרגע שבו ידעתי שזה אתה לכל החיים... (צילומים: יח"צ)אני זוכר בדיוק את הרגע שבו ידעתי שזה אתה לכל החיים... (צילומים: יח"צ)
והיא חיכתה. אולי משום שידעה שככל שאתנסה יותר, כן תגבר אהבתי אליה, אהבת נעוריי... (צילומים: יח"צ)

בשכונה של ימי ילדותי לא היתה "תרבות שתייה": ההורים, בהכללה, שתו ארבע כוסות בליל-הסדר, לחיים בראש-השנה, פה ושם בחתונות ושמחות משפחתיות – וכמעט לכל אחד היה את הדוד ההוא שלגם יותר מדי פונץ' במסיבת פורים וניסה את מזלו עם... עזבו, הוא כבר לא אתנו עוד... אבל תרבות-שתייה, כזאת שבמסגרתה סוגרים עוד יום עבודה, נפגשים עם חבר בפאב, מורידים שתי בירות וחוזרים הביתה לחלק השני של היום – זה לא.

לעולם לא אדע אם אבא של ארז שהיה לו פאב בשכונה הכי לא שתיינית בחיפה של ימי ילדותנו, חיבב אותנו באמת, או שמא פשוט לא היו לו קליינטים אחרים, אבל העובדה היא שכאשר מלאו לנו 18 הוא התחיל להגיש לנו גולדסטאר מהחבית בכוסות המשובצות והרחבות עם האוזן הענקית. ספרנו לו במטבעות קטנים שבעה שקלים חדשים לחצי ליטר – והוא בתמורה העתיר עלינו בייגלה וזיתים לרוב. שתינו אצלו גולדסטאר כשהתאהבנו לראשונה, שתינו אצלו גולדסטאר כשנשבר לנו הלב, שתינו אצלו גולדסטאר כשסיימנו את התיכון וכשהתגייסנו – הוא חיסל את הבר והפך אותו לפלאפל...

אני מזמין את הקוראים להביט בבנות ובני הזוג שלהם: האם אתם זוכרים את הרגע שבו התאהבתם? אני זוכר בדיוק את הרגע שבו ידעתי שזה איתה לכל החיים: יצאנו לערב-סגל, מרמת המ"פ ועד אחרון המ"כים. קצין-תורן ומ"כ נשארו לשמור על הטירונים, ואנחנו נסענו עם הטיולית לפאב בנתניה. שני ליטר גולדסטאר וצ'יפס-מוקרם (הכוכב של תפריט הפאבים במחצית השנייה של שנות השמונים) אחר-כך, כבר ידעתי שזה לתמיד. שאולי עוד אין לי תכניות לעתיד, אבל בירה כבר יש, כך שכל השאר כנראה יקרה מאליו.

כמו רוב הגברים, אני לא יכול להגיד שהייתי נאמן במיוחד: כל עוד לבשתי מדים היא היתה האחת, אבל בסיבוב ברחבי העולם שבא אחרי הצבא בגדתי בה עם אוסטרליות, הולנדיות, גרמניות... אפילו עם תאילנדית אחת! והיא מצדה חיכתה לי עד שאסיים את מסעותיי בניכר, אולי משום שידעה שככל שאתנסה יותר, כן תגבר אהבתי אליה, אהבת נעוריי.

גולדסטאר - כוסותגולדסטאר - כוסות
תחשבו על הרגעים הקטנים בחיי היום-יום שלנו שמסבים לנו הנאה גדולה. אני לא מדבר על שינויים גדולים כמו תינוק שלמד להגיד "אבא", קידום בעבודה, מעבר דירה ועוד, אלא דווקא על הרגע הזה שבו מתברר לך שהישיבה של ארבע אחרי הצהריים נדחתה, בדיוק כשחבר שלא ראית כבר חודשיים, שולח לך ווטס-אפ שהוא במקרה בסביבה.

ואז אתם נפגשים לגולדסטאר, ועוד אחת – ובשלישית, בדיוק כשהאישה מתקשרת (ואתה סופר עד עשר לפני שאתה עונה, מנסה לטשטש את רעשי ההאפי-האוור ברקע...), מתברר שהיא קופצת עם הילדים להורים שלה – ואתה, אפילו מבלי להיות אדוק במיוחד, מרים את מבטך לשמים, מודה לאלוהים שהחליט דווקא היום לחייך אליך ומזמין עוד גולדסטאר. קחו את הרגע הקטן הזה - שלצערנו קורה מעט מדי בחיים של כולנו - והוסיפו לו נניח משחק ליגת-אלופות בהמשך אותו ערב בשביל להפוך סתם יום של חול למושלם.

אז מה ישראלי בעיני? לכעוס באמת, מכל הלב, על הממשלה והמצב, אבל עשרה ימים אחרי פסח לטפס לבוידעם כדי להוריד את הדגל הכחול-לבן, לתלות אותו על המרפסת בהתרגשות אמיתית: בגלל הזיכרונות האישיים, בגלל הזיכרון הקולקטיבי, בגלל שביום הזיכרון נלך לבקר את צ' שכבר הפסיק לשתות אתנו בירה, ואחר כך, בטקס ההבדלה הכי ישראלי בעולם, זה שמבדיל בין תוגת יום הזיכרון להתרוממות הרוח של יום-העצמאות, נעצור לגולדסטאר בחיפה של ימי ילדותנו.

נשתה לחיי אהבות שעומדות יומיום למבחן ויכולות לו, לכבוד הדברים הכי קבועים בחיינו שעדיין מצליחים לרגש בכל פעם מחדש, נגביה את הכוס בשמחה דווקא בגלל שאנחנו כבר יודעים שהחיים הם לא האפי-האוור, ואז נלגום מהבירה שמלווה את חיינו בין דמעה לצחוק, בירת הנצח של ישראל...