עם כל הכבוד לאליהו הנביא, לנו בסנהדרינק יש אנשים אחרים שהיינו רוצים לשתות איתם כוסית בסדר. ליאור ששון מתגעגע להמינגווי והיה שמח להעביר איתו ערב שתייה של גברים

ואת הכיסא הריק, עם הכוס האחת הזו, הייתי משאיר להמינגווי. כבר הרבה זמן שאני רוצה לפגוש את המינגווי פנים אל פנים, מנו א מנו, ולשמוע ממנו על החיים האלה, ומה דעתו על העולם הזה שקורה פה, כי מאז שהוא מת, הבן זונה לא כותב אף מילה ואין לי מושג יותר מה הוא חושב. זה עולם דפוק. אין יותר מקום ליצירות מופת, וגם שתיינים הם עם הולך ונכחד. במקום זה אנחנו מסתובבים בין אנשי משרדים, ממושכנים לעייפה, וחצאי רעיונות שמשוטטים בין הפייסבוק לטוויטר בחצי זיקפה.

המינגווי רוחבהמינגווי רוחב
היה לי פעם רעיון כזה, לפתוח פרופיל פיקטיבי להמינגווי ברשתות החברתיות, רק כדי לחשוף דרכו כמה העולם שלנו נהיה מטומטם. תחשבו על זה, המינגווי בפייסבוק, כותב שבבים של רעיונות, ואחת לכמה זמן, כשנחה עליו הרוח, מייצר סלפי אירוני מוקף בכמה בחורות שחומות עור וכותב "עם היפות שלי בקובה". כמובן שיש לו גם חשבון אינסטגרם, שם הוא מעלה תמונות של אוכל ואלכוהול. "אין כמו דרינק של שישי בצהריים" הוא היה כותב מתחת לתמונה של היי בול עם רום וקולה, מזיעה מקרח וחמסין, מונחת על עץ בר סדוק. ויש כמובן גם חשבון טוויטר, בכל זאת, הוא חלק מהתעשייה, והוא גם מרגיש שזה הפורמט הנכון לסטטוסים מתוחכמים יותר. הוא הבין את זה אחרי שהסטטוס "למכירה, נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו", קיבל יותר מ-1000 לייקים ו-200 ריטוויטס. לפעמים, אני מדמיין את השיחה בינינו. רק אני והוא בשולחן הסדר, אחרי שכולם הלכו לישון, שותים יין פטישים ומעשנים. היינו מדברים על כתיבה, מסעות ואלכוהול, ואז בטח הייתי הורס את הכל עם שאלה כמו, אם היו נותנים לך עכשיו אפשרות לבחור, האם היית חוזר. והוא היה יושב שם מולי, חצי חיוך מתחת לזקן הלבן, משחק עם הרובה שאותו הוא נושא גם לאחר מותו כי מסתבר שלאורך השנים הצליחו להסתנן לגן עדן גם כמה חארות ומחשבות רעות, ובטח היה עונה, אני אולי מת, אבל אני לא אידיוט. אני מסתכל על העולם הזה שלכם, עם כל הטכנולוגיה שאוכלת לכם את מעט הזמן שנשאר לכם אחרי שהעבודה אוכלת לכם את החיים, ואיך אתם מנהלים מלחמות של קוקסינלים, ואף אחד פה כבר לא יודע לזיין, או לשתות או לכתוב, ואין לי שום עניין בזה. היו לי חיים טובים. כתבתי ואהבתי ונלחמתי ושתיתי ואכלתי. לכם אין זמן לעשות את הדברים האלה ואתם גם בטח לא יודעים איך. אחרי זה השתררה שתיקה בחדר. הוא לגם לאט את היין פטישים. בשלב מסוים נרדמתי. כשהתעוררתי הוא לא היה שם. שוב התחילו לקנן בי המחשבות שמקננות בי תמיד אחרי שאני קורא ספר טוב, או מקשיב לשיר רוק משובח - מחשבות על מסע, על מרד, על יצירה. יכולתי לדמיין את עצמי על חוף, האישה והילד על קו המים, אני שותה וכותב ואוהב ומישהו אחר משלם את החשבונות. אבל אז הטלפון מצלצל. החיים שלך מחכים בקו השני.