אחרי שנים של חיים ללא חשש מהמוות, השיכורה מוצאת סיבה לחיות - ואיתה מגיע גם הפחד מהסוף
מיכל לויטמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
אחרי שנים של חיים ללא חשש מהמוות, השיכורה מוצאת סיבה לחיות - ואיתה מגיע גם הפחד מהסוף
מאז שהחלטתי לעשות עבור עצמי לראשונה בחיי, אני מפחדת למות. המוות אורב לי בכל פינה - הפסקתי לרכב על אופניים כדי לא למות, אני מורחת שכבה עבה ולבנבנה של קרם הגנה כדי חלילה לא למות, קניתי גז מדמיע שיגן עליי ממוות והפסקתי להיכנס לים, כדי שהגלים לא ייקחו אותי עמם. לעזאזל - הפחתתי בשתייה כדי לא למות. אני מניחה שעד היום לא באמת פחדתי למות, כי לא ממש הבנתי למה כדאי לחיות, אבל עכשיו כשהתקווה ללמוד באיטליה עומדת מלפניי אני באמת לא רוצה למות.
מעדיפה לחכות עם זה בינתיים מעדיפה לחכות עם זה בינתיים
אף פעם לא הבנתי למה אומרים על אדם שמת "איזו דרך נוראית למות זאת". מה כבר יכול להיות כל כך נוראי לאדם שכבר לא חש בדבר? מה זה משנה מה חווה ברגעיו האחרונים? ואם לא משנה מה חווה ברגעיו האחרונים, אז מה זה משנה מה חווה ברגעיו הראשונים, או בין לבין?
וכך חייתי את חיי מרגע לרגע, מתחושה לתחושה, מאדם לאדם, ממקום למקום, מעבודה לעבודה, מפיסת ידע אחת לשנייה - אוגרת חיים. בהביטי על חמש השנים האחרונות, אני מרגישה כאילו ירד לי הטריפ של האסיד שלקחתי. כל החלל והזמן התקבצו לי למעין עיסה דיכאונית אחת גדולה שאינה מודעת לעצמה ומתגלגלת בעולם כאבן שאין לה הופכין: מלצרית, דיג'יי, כותבת סטטוסים הזויים בפייסבוק, שיכורה-שיכורה-שיכורה, בחור ועוד אחד, חולמת חלומות ומגשימה סיוטים, עוברת מדירה לדירה, אורזת, פורקת, אורזת, פורקת, מלצרית, בחור, דיג'יי, מגניבה, מאוהבת, מתרסקת, אופניים, שיכורה, בחור, מלצרית, בחור והופס - גיל 30. פתאום הזמן חוזר לאיזה רגע קטן שזכור לי היטב בו חזרתי מבית של איזה בחור שהכרתי כשהייתי שיכורה אחרי משמרת מלצרות רכובה על אופניים לאחת מאותן הדירות בהן התגוררתי, והבטתי לתוך בר סתמי באלנבי בתהייה - עוד כמה זמן נותר לי לחיות את החיים שאני חיה? רק עוד מעט שנים עד שאעורר את רחמי עצמי, וכמה קצר הוא זמן החסד הזה.
לפני כשנה החלטתי שאני רוצה לנסוע ללמוד בצפון איטליה, באוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה. זה היה חלום אחד מעוד מיליונים שלשבריר שנייה באמת חשבתי שיקרו. הוא הצטרף ללימודי התסריטאות בניו יורק, ה-woofing באוסטרליה, לרעיון המקורי של לפתוח מסעדה בברלין, וכמובן אל החלום הישראלי - לפתוח מקום מגניב בתל-אביב. השנה עברה לה ובינתיים מצאתי עבודה ראויה ומכניסה, עזבתי את המלצרות, התרגלתי לחיי הנוחות והחלום נגוז כלא היה, ועם זאת, הציק לי במאחורה של המוח.
אני לא זוכרת את הרגע המדויק שבו הבנתי שאם לא אנסה פעם אחת להגשים משהו שאני מעוניינת בו, הדיכאון יימשך לעד, אבל זה היה פחות או יותר לפני 3 חודשים. התחלתי לסדר את החומרים שהתבקשתי לאסוף מבית הספר באיטליה, להתקשר, להתעניין ולקרוא. נרשמתי ללימודי איטלקית, עברתי 7 שערי בירוקרטיה - ולבסוף, ממש בימים אלו, לאחר 90 ימים של סבל, חוסר ריכוז, נטישת חברויות, הזנחת המראה החיצוני, עלייה במשקל ואלפי שקלים - נרשמתי ללימודים והגשתי בקשה למלגה מלאה.
בימים אלו אני מרגישה כמו אטריו הנער ב"הסיפור שאינו נגמר", שחשב שהשלב הקשה הוא הספינקס עד שהגיע לשלב המראה: להתקבל ללימודים היה החלק הקל, עכשיו השלב הקשה - האם אני מספיק שווה כדי לזכות במלגה?
ובכן, את זאת אדע ביום שלישי ה-15/7. ועד אז, החלטתי לפני 4 ימים לגזור על עצמי תענית אלכוהול. מעולם לא הייתי אדם מאמין, אבל איכשהו מרגיש לי נכון לוותר על משהו שאוהבים על מנת לטהר את היחסים עם העולם ולהגדיל את הסיכויים. ואם לא אקבל את המלגה? נו שויין, לפחות הוכחתי לעצמי שאני יודעת איך עושה אישה עבור עצמה. עכשיו נשאר רק לא למות.
