זמן סליחות: שנהיה ללונג דרינק...

חברי מועצת סנהדרינק מכים על חטא ומבקשים מחילה. והפעם: מיכל בוטון מבקשת סליחה מהחבר ההוא שסופג הכל...

כל חברי הטובים יודעים שהמילה "סליחה" בוקעת מגרוני לעיתים תכופות. לרוב זה לא בגלל שיש לי על מה להתנצל, אלא יותר גינונים של פולנייה. אבירם כץ יושב בסלון שלי, מדליק סיגריה ומבקש ממני לפתוח חלון, התגובה תהיה: "בטח, סליחה". ליאוריק מעדיפה לקחת סיגריה ממני במקום לגלגל מהטבק שלה ואני מרגישה צורך להתנצל על כך שלא הצעתי אחת לפני שנאלצה לבקש. ברור שיש גם דוגמאות שלא קשורות לסיגריות, אני פשוט לא זוכרת כרגע. כמובן שאני שמה לב לשימוש המוגזם שלי במילה, רק כשמסבים את תשומת ליבי לכך. ואחרי כל ההקדמה הזאת, עכשיו אני מרגישה יותר בנוח להתנצל על אמת וברצינות.

"הריבים שלי הם ריבים של פולנייה עם לשון מושחזת ותחושת צדק אין סופית בו ברגע. זה קטע, האלכוהול הזה..."

"הריבים שלי הם ריבים של פולנייה טובה עם לשון מושחזת ותחושת צדק אינסופית בו ברגע. זה קטע, האלכוהול הזה..." אז מסתבר שאספתי השנה מספר לא מבוטל של אנשים שאני צריכה להתנצל בפניהם. אני אומרת "מסתבר", כי רוב האנשים שאני בוחרת לבקש את סליחתם הם כאלו שקצת-קצת, טיפל'ה, אולי רבתי אתם כשהייתי תחת השפעת הטיפה המרה (טיפות מרות. ברבים. ממש הרבה טיפות מרות). בדרך-כלל, רק בבוקר שאחרי אני מבינה עד כמה חרגתי ממקומי. לא מדובר בריב של בנים עם דחיפות קטנות, מאלו שהטונים בהם עולים. אפילו מעולם לא הגעתי למצב של דיבור תוקפני כלפי נותני שירות מתוסכלים ומרירים. אם לא מכירים אותי טוב, אפשר לחשוד שאני בכלל סחית ובאמת התעצבנתי או שנעלבתי בצדק רב. אני כל-כך נקודתית וחדורת מטרה, שכמעט ויש לזה סטייל (רחוק ככל האפשר מסטייל). הריבים שלי הם ריבים של פולנייה טובה עם לשון מושחזת ותחושת צדק אינסופית בו ברגע. זה קטע, האלכוהול הזה...

בגדול, אני בחורה די מכווצת. לא רוקדת כשאני שותה וגם לא חולצת נעליים בדרך הביתה. לא מסיימת את הערב איפה שלא התכוונתי וגם לא שוכחת לשלם ולהשאיר טיפ. חברי מועצת סנהדרינק יעידו שאפילו אחרי טעימה מכובדת של יין, אני מסרבת להחליף לבגד-ים ולהשתעשע עם כולם בבריכה. אני מיכל, בחורה עם פאסון ואני נעלבת כשאני שותה. בשלב הזה אבקש למקד טיפה את ההתנצלות. ברשותכם, כמובן. אם זה בסדר. אני מעוניינת לבקש סליחה ממיכאל גורביץ', ידידי הטוב והבעלים של המקסיקנית "לוס ברנינג טאקוס", השוכנת ממש בפנייה מאלנבי לביתי. מיכאל הוא הבנאדם שפוגש אותי בערבים מסוג זה, כבר, איך לומר, אפויה לגמרי (קונדיטורית, בכל זאת) וסופג את המירמור כשהוא כבר מתחיל להחמיץ. הוא פיתח מיומנות אדירה לזהות את רמת העלבון / עצבים (בפולין אלו מילים נרדפות) לפי קצב ונחישות הפסיעות שלי לעברו ולנחש מיד ובדיוק מופתי, מי עצבן אותי, כמה ולמה. אחרי לא יותר משני משפטים, הספוג המיומן שלי, מניח מולי זוג צ'ייסרים ושואל ברצינות שמצליחה להפתיע את שאר יושבי המקום הצנוע: "צמאה?". אני מהנהנת קלות ומיכאל מוזג לשנינו בושמיל'ס טעים ומיותר לחלוטין לשלב הזה של הערב. הוא מקלל יחד אתי את היריב התורן ואומר לי שיהיה בסדר, כמו בשיר "קפה אצל ברטה". אני משחררת קיטור, ממשיכה הביתה ונרדמת על הכיפאק. בדרך-כלל אקבל ממנו בבוקר הודעת טקסט דואגת בסגנון: "את מרגישה יותר טוב בייבי?", עם אימוג'י בצורת לב אדום (כי אי-אפשר להביע אכפתיות בלי אימוג'י). כשאני רואה על הצג של הנייד שהתקבלה ממנו הודעה בשעת יום מוקדמת יחסית, אני מבינה שיש לי כמה הודעות התנצלות לשלוח בעצמי. ובנימה זו אברך אותך יקירי ואותי, שבשנה הקרובה, נהיה ללונג דרינק ולא לצ'ייסר.