חברי מועצת סנהדרינק מכים על חטא ומבקשים מחילה. והפעם: מיכל לויט מבקשת סליחה זמנית מהעיר הגדולה...

בפעם האלף אני מסבירה לו, שאני כבר לא רגילה לשתות כל-כך הרבה, והוא, בזלזול אוהב עונה לי שהוא כבר לא מאמין לי, כי בכל פעם שאנחנו מתראים אני מכניסה את אותן כמויות האלכוהול, כמו שתמיד הייתי. "זה רק נראה לך פחות", הוא אומר, וכשאני מביטה במראה המאובקת בחדר התל-אביבי הזמני שקיבלתי לחופשת הקיץ, ומתוכה מביטה בי דמות מטושטשת עם כתמים שחורים מתחת לעיניים, אני מנסה להבין - זו אני, או שזו את, תל-אביב? לפני שנה בדיוק נפרדתי ממך, בצער עמוק וכואב: "גרמת לי להתמכר אליך ככה שיהיה כמעט בלתי אפשרי לעזוב", כתבתי, "אבל הנה, סוף כל סוף אזרתי אומץ, תל-אביב. קיפלתי אותך ושמתי עמוק בתוך הכיס הקדמי. ואת עדיין רוקדת שם ומוחצת לי את הלב, תל-אביב. אבל הנה, עשיתי זאת ואני צועדת אל חיים אחרים. הריח שלך עדיין עליי, תל-אביב, והקולות שהשמעת לי מבוקר עד ליל ממשיכים ללחוש לי ברחובות העתיקים של איטליה".

מיכל לויט - אווירהמיכל לויט - אווירה
והנה, עברה שנה, ואני מרגישה צורך להתנצל, תל-אביב, שכן התגברתי עליך, שמתי אותך מאחורי, ולמען האמת? אני לא כל-כך בטוחה שארצה לחזור אליך בעתיד. כי אם להיות כנה, את די מתוסבכת. את ממכרת, את מבלבלת ומשחקת משחקים, את מושכת אליך מכל קצוות הארץ את האנשים הנפלאים שממלאים אותך, ואז את אוכלת אותם ויורקת את השאריות לצד פחי זבל ירוקים שאף אחד לא דואג לפנות בזמן. את מטונפת, והמזגנים מטפטפים ומכערים כל בניין אפור מפיח, והמדרכות צרות מדי, ואין בך אף פינה ירוקה מלבד פארק אחד מרוחק, שלהגיע אליו בתחבורה ציבורית זה מסע מפרך של שעה. פארק של אף אחד, בטח לא של סטודנטים צעירים שלומדים מתחת לעץ או משתזפים ליד הנהר. את מכאיבה לי, כי אני רואה את האנשים נאבקים בכל הכח לעשות משהו טוב, אבל צריכים לשלם שכר דירה וארנונה שעולים על כל דמיון, ולכן נתקעים בעבודת המלצרות עד שהדיסק בגב נפרץ, ועל האלבום שרצו להוציא הם יכולים רק לחלום. את מעליבה אותי, כי במקום לאחד את השורות, אדם לאדם זאב והתארגנות רחבה של בעלי אינטרסים צעירים נשמעת כמו תקווה רדיקלית שהפציעה לרגע ב-2011 והתנפצה לנו בפנים. בכל בית-קפה יושב אותו המעגל של אנשים יפים במשקפיים עם מסגרת גסה, שמנסים לחשוב על הבר / מועדון / סטארט-אפ / מסעדה / משרד פרסום הזה, שיהיה כמו בברלין, כמו בניו יורק, כמו באתיופיה, רק לא כמו בישראל. את מנותקת מהשורשים שלך, את קוסמופוליטית מדי, את מהפנטת, את מסנוורת, את מוציאה אותי מריכוז, את מסיחה לי את הדעת ממהות החיים, אז למה אני צריכה אותך, תגידי? שנה שלמה הסתדרתי מצוין, לגמתי מכוס היין, או תה עשבי התיבול שגדלים לי במפרסת. שתיתי קצת בירה ואולי איזה אמארו טוב, ואפילו השתכרתי כמה פעמים. זו היתה שנה בלי המשפט התל-אביבי-רפטטיבי "צ'ייסרים? צ'ייסרים!", בלי וודקה ווויסקי מיותרים, מעורבבים, מוגזמים, בלי 'מנזר' שנמצא שנייה ממני וגורם לימים שלמים להיעלם, בלי 'בסטה' טובה וטעימה שמכניסה אותי שוב ושוב למינוס בבנק. זו היתה שנה עם זיכרון חד לטווח קצר וארוך, עם יכולת להתחייב, להרגיש את עונות השנה מתחלפות ואת השמש שוקעת, להשקיע בזריעה ולהמתין בסבלנות לקצירה, שנה בה יכולתי להביט בעצמי במראה בבוקר ולא להתחרט על דברים שאמרתי אתמול. "אולי באמת אנחנו צריכות קצת הפסקה אחת מהשנייה, תל-אביב", כתבתי לפני שנה, "אחרי כל הלילות שבילינו ביחד מהם קמתי בהאנג-אובר של רגשות אשם על שטויות שאמרתי ועשיתי, ועם רצון עז להעיף אותך לעזאזל ולברוח". אז הרשי לי להתנצל בפניך, תל-אביב, אם אקח הפסקה קצת יותר ארוכה מהמצופה, ואלך לרעות קצת בשדות זרים. אבל מה אני מזיינת את השכל, תל-אביב? את הרי יודעת טוב מאוד שהרומן שלנו יימשך לעד, שאני מאוהבת בך למרות ובגלל כל החרא שבך, שאני לא יכולה בלעדיך. אנחנו עוד נשתה ביחד.