חברי מועצת סנהדרינק מכים על חטא ומבקשים מחילה. והפעם: דוד הירשפלד מבקש סליחה מחבר ילדות שהיה גם החבר לשתייה...

"זפיפקא בלאט!", זה כל מה שהיה חסר באותו יום כיפור אגדי. אנחנו ילדים וזאת עיר קדושה. אנחנו חילונים ויש לנו יתרון מספרי. כל ילדי השמאל מול קבוצה קטנה של אלו השומרים על המסורת. אנחנו מכבדים אותם ומעשנים בסמטאות ולא ברחובות הראשיים.
"אין טעם לומר לא. אם הוא רוצה שאני אשתה - אני אשתה. הוא יהרוג בשבילי ואני יהרוג את עצמי בשבילו ואתו...""אין טעם לומר לא. אם הוא רוצה שאני אשתה - אני אשתה. הוא יהרוג בשבילי ואני יהרוג את עצמי בשבילו ואתו..."
"אין טעם לומר לא. אם הוא רוצה שאני אשתה - אני אשתה. הוא יהרוג בשבילי ואני יהרוג את עצמי בשבילו ואתו..." וודקה איגל / קגלביץ׳ מלון / אלכסנדר, או לחלופין - טקילה מסוג טאקו-טאקו - שהיא בעצם וודקה בטעם טקילה, מכתיבות את החוויה. מי שלא שותה, כנראה פשוט כבר איבד הכרה. מי שעדיין ער כבר מגלגל את הצידה חזרה לטיפוס במעלה ההר. כל ילדי הרחוב, הטובים והרעים כאחד, נפגשים בעמק רפאים. החיבור שבין הרחוב הראשי לרחוב רחל אמנו הוא השלב הראשון. שם מנצלים את המאורע להתנצל ולעשות שלום עם ערסים נבחרים או לריב ולהחליט מי יהיו האויבים של השנה הקרובה. - "אפשר להתחיל כבר הערב", בלאט. צומת הבנקים, 23:00, תביא את כל החבר'ה", הוא צחק בפנים של מתן הערס מהורקנוס והוריד עוד שלוק גדול מהוודקה הזולה מדי. - "דוד, הוא רוצה לריב. לא לסלוח. הוא אומר שזה לא נקרא שלום אם אני מבקש סליחה אורגינל בכיפור ושותה באותו זמן, מה בלאט, הוא רוצה שאני יצום?", הוא שאל אותי בחיוך קורץ. אנחנו לא רוסים, אבל הוא מושפע מהחברים סביבנו. אין פחד אמיתי בעורקיו. הוא מוגן. אני מוגן רק בגלל שאני אתו, וגם בגלל שאני דובר את כל ניבי הרחוב בירושלים. מערסית של הקטמונים ועד רוסית של הכיכר דרך סאטלני המושבה - אני מבין את הכל. - "תשאל אותו אם מותר לעשן? וואלה, לפני שתי דקות הוריד שתיים שם בסמטה עם אור הקטן, פשוט שם לא רואים מלמעלה", חייכתי בתגובה ושלפתי את הזיפו והסיגריה. - "ראבאק! רוצה תחכה ב-23:00, הורס לי את הזרימה, לך!", הוא חייך בביטול לערס ומזג לשנינו עוד וודקה קטנה. אין טעם לומר לא. אם הוא רוצה שאני אשתה - אני אשתה. הוא יהרוג בשבילי ואני יהרוג את עצמי בשבילו ואתו. - "מה קרה לוודקה הטובה שהיינו שותים – הקגלביץ', ואיפה הערבוב? למה נקי? בכל זאת קלאסה נימוס משהו", שאלתי. בכל זאת חג היום ושנינו לא מחויבים לדבר בעשרים השעות הקרובות.
דוד הירשפלד - אווירהדוד הירשפלד - אווירה
העוברים ברחוב תוהים איך שניים כמונו יושבים על ספסל עם בקבוק של וודקה ולא פונים אלינו השוטרים, אבל הם כבר וויתרו. הערסים הראשונים של כיפור תמיד ראשונים לעשות בעיות, אבל בקללה עסיסית אחת נערי הכיכר יוצאים מהצללים ועומדים מסודרים כמו חיילים מחויכים - ככה זה שהם כולם בני טובים. הם גרים באזורים הסמוכים. - "אור הקטן שכח להביא זפיפקא, אמרתי גם לדוצ, לרובי, לקובי, לגבי וארי וכולם שכחו, שותים נקי בלאט, גם ככה שיכור זה שיכור, בלאט". הוא חייך אלי והבין שהוא צריך למצוא מילה חדשה, הוא לא רוסי ולפעמים הוא קצת יושב איתם, אבל לראות נער ג'ינג'י - שרירי ושעיר ככל שיהיה - מקלל ברוסית ושולט בסלנג שלהם - זה דבר די מעצבן ומגוחך. - "מה הוא רוצה? מה זה זפפקה?", היא שאלה אותי. לא דיברנו הרבה. בנות הכיכר מבחינתי היו עולם אחר, כאלו קשות ורעות, אלימות, כאילו בעצמן ניסו להיות פאנקיסטיות רוסיות, חבל שהן נולדו תימניות. אבל היא היתה שונה. היא לא היתה קשוחה, היא באה בגלל שבבית שלה העדיפו מתמטיקה על פני ציור. היא שלטה בעולם הגרפיטי ואהבה לעשן, אלכוהול לא היה הקטע שלה. - "זפיפקא, זה המילה שלהם למיץ תפוזים או כל ערבוב אחר לוודקה. היא חמה ומגעילה כמו שהיא, לא מוצר יוקרה", הסברתי בחיוך מפתיע. היא קמה והלכה. היא גרה לא רחוק. - "דוד, בוא נלך, עדיף לשתות בגן. יש ספסלים ואין ערסים", הוא חייך אלי, נתן שריקה, צעק בלאט והתחיל ללכת, לאט, לאט, ראיתי איך מכל פינה של הסמטה יצאו ילדי הכיכר והחלו ללכת אחריו כחיילים מחייכים. לכל מקום שהוא הלך שמעו אותו, השרשרת הארוכה התלויה על מכנסיו רשרשה והדהדה בין בתי עמק רפאים בלילה הריק. כולם כבר ישנים לקראת בית-הכנסת בבוקר. אצלנו רק מתחילים החיים. בגינה הציבורית שורר שלום, הכל רגוע, אין צעקות. הרעש הכי חזק מתרחש כשכולם צוחקים מבדיחה. הסיגריות אוזלות, הגלגולים מתחזקים והנוזלים נגמרים. - "בלי ערבוב זה נגמר מהר יותר", הוא צוחק. "סליחה שאני תמיד שותה אחי. זה קל יותר ככה", הוא אמר בחיוך עצוב. - "אתה סתם דרמטי, זה מה שיותר קל לך. ומה עכשיו, נגמר?", אמרתי ולקחתי את השלוק האחרון מהוודקה שהלוגו שלה הספיק להימחק מהבקבוק. - "תראה, יש לה אוצר", הוא צחק. לא הבנתי על מה הוא מדבר. לפעמים כששותים דברים כאלו מתחילים לספר את הדמיון. זה כיף, זה נותן חומר למחשבה ובעיקר נושא לבדיחה. - "אבא שלי שותה את זה נקי, אבל בכל מקרה הבאתי גם פריגת". מעלי פרצוף מחויך וביישן עם שיער אדמוני. היא התיישבה על ברכיו והגישה לו את בקבוק הוודקה הכי יפה שראיתי עד אותו יום. היא הצילה את כולנו מהשכרות המתייצבת שלו ובעיקר מהעול של לתמוך בו במעלה ההר חזרה לכיכר. - "קח תערבב בלאט", הוא הגיש לי את הפריגת וסירבתי. - "אני מעדיף לטעום נקי, לראות על מה הדיבור", הסברתי ומזגתי לי כוסית יפה. באותם ימים מנה נמדדה אצלנו לפי הקווים המעטרים את כוסות הפלסטיק. חלק, נעים, קריספי ובעיקר-בעיקר - נטול צריבה רעה. אם זה וודקה של גדולים, אז אני רוצה להתברגן מחר. פתאום כל ההירארכיה של המשקאות נעלמת וכל העולם הופך לחרא אחד גדול למול המשקה הנהדר הזה. כבר אי-אפשר לצחוק על אלו ששותים איגל לעומת אלו שמסוגלים לרכוש קגלביץ'. עכשיו יש מטרה חדשה בעולם שלי. אם לא מעשנים – שותים, ואם שותים אז 'פאקינג קטל וואן בלאט', ברח לי מהפה. במקרים כאלו של הפתעה טובה יוצאות מילים לועזיות מפי ללא שליטה. - "נו שיט מאן", הסתכלנו אחד על השני וחייכנו. העולם השתנה. לי הפסיקה השתייה הזולה. החלטתי באותו הרגע שאני מפסיק לשתות כל מה שלא איכותי מספיק לדעתי. בראשי היו רק 'אל זועמוט' בגזרת העראק, 'בלו לייבל' בפנטזיה, על ויסקי ופאקינג קטל וואן בעולם הוודקה. הוא, חברי הטוב, המשיך לשתות את כל מה שבא ליד. דרכנו התפצלה. הוא המשיך בעולם השתייה ואני המשכתי בעולם הבילוי. הוא מברמן בבר לילה ואני בבר מסעדה, הוא שותה והאני של אז מעשן, הוא שתיין ואני סטלן. סליחה אחי שנטשתי. היינו יחד מאפס עד 18 והלכתי. זה לא בגלל מי שאתה הפכת להיות, זה בגלל שהייתי צריך כבר להגן על עצמי. לא יכולתי לכעוס על זה שבבוקר אני אוסף את השברים שלך ובלילה אתה מונע ממני להישבר. סליחה אחי שהלכתי, ביום בו גילינו משקה אלוהי. פחדתי. סליחה אחי שהלכתי, ידעתי, אהבתי, ברחתי. את הסליחה הזאת כתבתי לחבר שהציל את חיי יותר מפעם. פחדתי. לא ידעתי איך אני יכול להישאר לידו ולא לתת לחיים שלי ליפול, כילדים שותים היינו גם גיבורים וגם מפוחדים. בעיקר היינו דרמטיים. את הסליחה הזאת מעולם לא נתתי לו. הוא הבין בדיוק כמוני שאם נישאר ביחד - הגורל הזמני שהוא מבקש לעצמו ישפיע גם עלי. הוא הבין שבשביל באמת להגן עלי הוא צריך לעזוב אותי, ובשביל זה צריך למצוא סיבה לריב איתי. היום כשאני מזמין וודקה, ולא משנה איזה, תמיד יוצא לי מלמול קטן מהשפתיים: "זפיפקא בלאט", אלא אם כן זה קטל וואן ואז יוצא אותו המשפט תמיד: "פאקינג קטל וואן".