זמן סליחות: תמיד פולני...

חברי מועצת סנהדרינק מכים על חטא ומבקשים מחילה. והפעם: ליאור הרגיל מבקש סליחה מהאימא של ההיא...

כאשר התבקשו לא מזמן חברי המועצה לכתוב על הפרטנר האידאלי לשתייה, התלבטתי בין שניים 'לא עכשוויים': האחד - שאול אברון - עקב מותו, והשנייה - עקב הזמן והמרחק - לינדה. ק - תזכה היום לפוסט חרטה.

"זהו לא פוסט בקשת סליחה, כי אין על מה, אלא פשוט מן צביטת חרטה - זה הכל. טוב, אבל בכל זאת יום כיפור, אז הנה - סליחה..."

"זהו לא פוסט בקשת סליחה, כי אין על מה, אלא פשוט מן צביטת חרטה. אבל בכל זאת יום כיפור, אז הנה - סליחה..." את לינדה הכרתי ב-1993 כאשר למדתי באדלייד. רוב הסובבים אותי היו ממש ינוקות בני 17 (את כיתה א' מתחילים באוסטרליה בגיל 5), ואני כבר אחרי צבא, טיול של אחרי וכמעט שלוש שנות "דאון אנדר". לינדה היתה כבר אחרי תואר אחד והיה די טבעי שנמצא שפה משותפת. את לימודי היין המעשיים (טעימות וכו') חילקו שרירותית לכיתות קטנות, ויצא הגורל שנלמד באותה כיתה במשך 3 שנים. יחסית לזמן שלוקח לבסס היכרות עם כל הסטודנטים, הרי שכיתה אינטימית פלוס שתייה מרובה מזרזת את התהליך וכמובן שכל עשיריית הסטודנטים מצאה את עצמה, כבר לאחר חודש, נוטים להמשיך מיד לפאב המקומי לאחר השיעורים המעשיים שכמובן מוקמו כשיעור אחרון מכיוון שאף אחד לא באמת ציפה שנלמד משהו לאחר 15-20 יינות. בחודש השני מישהו הציע שנשכור מיניבוס עם נהג ונעשה סיור לפסטיבל היין והמוסיקה המסורתי של בארוסה ואלי, וכך מצאנו את עצמנו מתהוללים יום ראשון שלם באחד מאזורי היין היפים וטעימים של אוסטרליה. כדינם של אירועים מסוג זה, מצאתי את עצמי מתגפף עם לינדה, אבל משהו בהיגיון המונוגמי שבי עצר אותי בזמן והחלטנו לשים לכך סוף. אבל האהבה והחברות צמחו משם. גיליתי בלינדה חברת שתייה אולטימטיבית: אינטליגנטית, לא חוליגנית כמו יתר הסטודנטים, קצת אישה וקצת טום בוי, אוהבת לשתות וחולת ספורט שהלכה איתי לקריקט, ראגבי, פוטבול אוסטרלי ולמסורת הקבועה שלנו - מרוץ הרחובות של הפורמולה 1 שבזמנו היה שני רק למונאקו, ומאז כבר עבר למלבורן... לחברות עם לינדה נוסף בונוס לא צפוי בדמות ההיכרות עם האם המופלאה שלה - הלן. לינדה היתה בת להורים ניצולי מלחמת העולם בפולין ואביה הקומוניסט בילה את רוב המלחמה במחנה עבודה. למרות אמונתו הסוציאליסטית הריח אביה של לינדה את הנולד לגבי שמש העמים והיגר לאוסטרליה, ושם, לאחר שביסס את עצמו בעבודת כפיים קשה, שודך דרך הכנסייה לנערה צעירה בשם הלן שבעצמה היתה בת לפליטים פולנים שבאו אתה לדרום-אוסטרליה. לינדה בקושי הכירה את אביה פיוטר ששנותיו הקשות במחנה והעבודה בבניין הכריעו אותו. הלן הקדישה את חייה לעבודה ולשתי בנותיה והתנדבות בכנסיה הקתולית הפולנית המקומית, שם יכלה לפגוש עוד פולאקס כמוה. כאשר סיפרה לינדה לאמה על סבי הפולני שכנראה אחראי על הכוונת רוב נכדיו לעולם האלכוהול, דרשה הלן במפגיע שאגיע אליהם הביתה לארוחת ערב פולנית. באופן נורמלי הייתי מהסס, אבל מכיוון שכבר הייתי אחרי חודשיים של תזונה סטודנטיאלית קלוקלת, קפצתי על ההצעה. התזונה שלי לא היתה שונה משל סטודנטים רבים המתגוררים במעונות, וכללה קופסת שימורים בבוקר (או שלא), איזו שטות בקפיטריה, הפאי המחריד של דזמונד "דז" שהוגש תמיד ליד מחית מחרידה שבעל הפאב התעקש לקרוא לה פירה תפוחי-אדמה, ואם הלילה נמרח אז היינו מסיימים בגירוס ממול שהתנאה בשם 'פאפאלוקאס', אבל כולם קראו לו The Greek והמהדרים היו אומרים The Grease. רבות היו הבדיחות על כמה שנים אנחנו מקצרים לעצמנו ואלו מחלות גסטרו אקזוטיות אנו מפתחים. בקיצור, הגעתי אליהם לארוחת יום ראשון. חוץ מגפילטע זה הרגיש כמו ארוחת ראש-השנה של המשפחה שלי: הפירוגי במילויים שונים, הרגל קרושה, הבורשט, הפירושקי וצלי חזיר במקום הכבש ואפילו היתה זוברובקה. הלן קצת התאכזבה מחוסר ידיעת השפה ושאלה איך סבי נתן לזה לקרות, אבל משם ניסתה לדלות כמה שאפשר עם דגש על המלחמה כשכל הזמן לחלוחית בעיניה ואוכל בפי. לינדה גם שמחה משום שמאז שלוסי, אחותה הבכורה, עזבה, גם היא לא חוותה ארוחה שכזאת.

במשך שלוש שנים בתקופות הסמסטר היינו מקיימים בקביעות את ארוחת יום שבת או ראשון אחת לשבועיים, ולינדה אמרה שזה החזיר משהו לחיי אמה: המתכונים שהחלה לאסוף מחברותיה, השאלות המוזרות (באיזה שהוא שלב היא היתה שואלת לשלומו של סבי כאילו הוא מכר ותיק שלה וכאילו הייתי מסוגל כלכלית להתקשר אליו תכופות), וכמובן - השאלות האינסופיות על ארץ הקודש. למזלי תמיד אהבתי היסטוריה ובילדותי הורי בלעו את הארץ ברגליים כאשר אני אתם ועד היום לא ברור להם איך יצאו להם שלושה פדלאות כאלה, כך שדי ידעתי לענות לה. וגם אם קישטתי קצת, אז לא נורא (לך תסביר שבנצרת הכרתי רק את דיאנה). אבל לאט, לאט, גם אני נכבשתי ושמעתי סיפורים על יערות כפר ילדותה, סיפורי מלחמה, ובעיקר סיפורי ימי אוסטרליה הראשונים. ואפילו לא היה אכפת לי כבר שהיא קצת אנטישמית, עם דעות חשוכות למדי, בעיקר בהשפעת דרשות כומר מסוימות... הארוחות האלו היו מפלט נהדר לשבירת השגרה וליצירת מפלט משפחתי קטן למישהו כמוני שחי במעונות הרחק מבת הזוג ומהמשפחה שאתה ניהלתי בעיקר קשר מכתבי. כן, כן, הפורמט ההוא. ואפילו זכורה לי היטב ארוחת ניחומים לאחר רצח רבין. במהלך הסמסטר השני התחילו בעיות הזוגיות שלי, ובמהלך חודשי הקיץ בסטאז' בסידני הייאט נפרדתי סופית מקארה זוגתי. הסמסטר האחרון היה נפלא. כבר השתלטתי על השפה מספיק בכדי לכתוב עבודות בזמן, כשאת ההקלדות מבצעת לינדה (עד היום אני יורק דם על המקלדת). עברתי עם שותפי, אינגו, למעונות הסטודנטים חדשים שהיו בתים קטנים לשניים ואפילו עם מטבח אמיתי ומנגל בחוץ. הדובדבן היה שתוך שבוע הפכתי לבן הזוג של לינדה. לא היה מהיר מזה. הגעתי שבוע לפני הלימודים להתארגן ויום לפני הלימודים היא הגיעה לבקר ולבדוק שאהבל כמוני באמת מסודר. סיפרתי לה על הפרידה מקארה, הסתכלנו אחד על השנייה ונכנסנו למיטה. הלן תמיד דאגה שלינדה פרועה מדי ולא תתחתן עם פולאק משלהם, ותמיד אמרה לי שעלי היא סומכת כי אני יהודי ואנחנו כמוהם - לא מסתכלים החוצה. בתקופה ההיא - בעיקר בתקופות של עבודות ומבחנים - הייתי לעיתים ישן בחדרה של לוסי, אחותה של לינדה, וכמובן שדקות לאחר שהיינו שומעים את המכונית יוצאת לכנסיה, הספרים היו נזרקים, הבגדים נופלים, והסדינים בוערים - מה שלא עזר כל-כך ללימודים. אם להודות על האמת, לא רק הסקס הפריע. באותה תקופה אינגו שותפי גם הוא התחיל לצאת עם מישהי והמנגל והבירות עבדו שעות נוספות, כך שנוצרו שני גרפים בסמסטר הזה - גרף עליית המשקל של לינדה ושלי וגרף ירידת הציונים. מזל שהסמסטר נגמר בכריסטמס כי מצד אחד הגעתי לאיזור ציון עובר ברוב המקצועות, אבל מצד שני חציתי את מפלס ה-110 ק"ג. לינדה תמיד פנטזה לראות עולם והיה ברור שאת הסטאז' האחרון היא תעשה באירופה, שלא על מנת לחזור מהר. ואכן היא התקבלה לקלארידג'ס בלונדון ואני ידעתי שאני רוצה להמשיך בלימודי היין, ובזכות המורה המופלאה שלי ליין ג'יין פול, התקבלתי לעבודה ביקב שבו היא היתה בעבר הייננית. כנראה ידענו שניפרד לתמיד וניצלנו כל רגע שאפשר. ליל הפרידה היה בעקבות סופשבוע סיום של "חבורת היין" באחוזת כורמים במקלארן וייל שהיתה שייכת לאביה של אחת הסטודנטיות, ואפילו היינו היחידים לקבל יחידת מגורים נפרדת. בכינו וקיבלתי טבעת פולנית עתיקה עם חריטה של שמותינו. הבטחנו תמיד לשמור על קשר. היינו ילדים נאיביים. בהתחלה הקפדנו לכתוב אחד לשנייה, והרבה. גם כי היה הרבה על מה. היא בלונדון הקרה ואני ביקב טטאצ'ילה במקלארן וייל הרותחת מחום, אבל אז זה החל לדעוך. לינדה הבינה שלא תצליח להתקיים בלונדון ממשכורת סטאז' ולקחה עבודה שנייה באיזו מסעדה. אני קרעתי את התחת מסביב לשעון משום שענבים בתקופת הבציר לא מחכים לאף אחד, וככה קצב המכתבים ירד. במקביל התחלתי לצאת עם הבת החורגת של ג'יין פול ששידכה לי אותה לאחר שייללתי על מחסור בבחורות בעמק, או כפי שג'וק שהיה חבר ובעל הבית שלי אמר: "יש וירוס בעמק שהורג את כל הנשים הפנויות מעל גיל 20". אבל הסיבה האמיתית היא שמי שלא התעברה כבר בגיל העשרה והתחתנה, יצאה ללמוד באדלייד שלא על-מנת לשוב. בקיצור, יכול להיות שהרגשתי לא כל-כך נעים וכאשר עזבתי לארץ כשאלייזה בעקבותיי, נותק הקשר סופית, כשהטבעת אובדת גם... לפני כשנתיים חודש הקשר באמצעות הפייסבוק, אבל זה לא מעבר לברכות יומהולדת, מחמאות על תמונות, קצת תגובות על אוכל במנזר, ולעיתים קצת רכילות על החבורה לשעבר - למרות שזה לא כל-כך מזיז יותר. זהו לא פוסט בקשת סליחה, כי אין על מה, אלא פשוט מן צביטת חרטה - זה הכל. טוב, אבל בכל זאת יום כיפור, אז הנה - סליחה. הלן, אני יודע שאת מתחת לאדמה ולא בשמים וזהו זה, אבל פינקת אותי כל-כך עם נדיבותך וטוב לבך, ואני, מה עשיתי? בגדתי באמונך ועשיתי סקס עם בתך בביתך. וואללה סליחה...