מחבק עצים: חיליק גורפינקל נותן בשייק

הוא בכלל לא סגור שזה בריא לו, וממש, אבל ממש, לא מחבב את הטעם, אבל גם לא את המחיר. חיליק גורפינקל והכוס הירוקה...

בשנים האחרונות אני מסתיר סוד גדול מקוראי הנאמנים (כל השלושה...) ובעצם גם מרוב העולם. למען האמת אני מסתיר אותו גם מעצמי. רוב הזמן אני מסרב להודות בקיומו של הרגע הזה בחיי. וזה לא סתם רגע קצר שהיה וחלף ואפשר לנסות ולשכוח ולהדחיק במאמץ רב. מדובר ברגע נצחי. כזה שחוזר על עצמו כמעט בכל בוקר מחדש...

תמורת עוד כמה שקלים בודדים אפשר היה לקבל קוקטייל מושקע באימפריאל או הבל בוי... (צילומים: חיליק גורפינקל) ארבע פעמים בשבוע, בדרכי לעבודה, דרך אותה אני עושה ברגל, מספר לעצמי שהזחילה האיטית והמהורהרת הזו יכולה להיחשב אצל איזשהו רופא כ'ספורט' (הרופא שלי, אגב, הבהיר לי שאצלו זה ממש לא עובר), אני עוצר בקיוסק המיצים המהולל והמפונפן 'תמרה' בשדרות קק"ל, סליחה בן-גוריון פינת דיזנגוף, ושותה - תחזיקו חזק את עצמכם ואותי - שייק ירוק. השייק הזה, מכיל כמובן קייל, אותו עלה אופנתי עד בחילה שגם טעמו יכול לעורר הרגשה דומה, בתוספת חסה, תרד, פטרוזיליה, סלרי והשד יודע מה עוד. לא שבאמת ביררתי מה יש בתוך הכוס הצבועה בירוק פסיכדלי המזכיר סצנה מאד מסוימת ממגרש השדים, אבל אני יכול לנחש. אם זה לא מספיק, אני מבקש לפעמים גם תוספת של אצת ספירולינה או כלורלה תמורת עוד חמישה שקלים מעבר ל-22 שהדבר הזה עולה, ולחשוב שתמורת עוד כמה שקלים בודדים אפשר היה לקבל קוקטייל מושקע ב"אימפריאל" או ה"בל בוי". בכדי להמתיק את הגלולה המרה, טוחנים לי את כל הירוקת הזו עם קצת מיץ תפוזים, פפאיה או מנגו וכמה תמרים לחים. בפינת גורדון ולפעמים עוד קודם, הכוס הריקה כבר בפח ואני תוהה איזה צבע יש לשיניים שלי כשאני מגיע למשרד. את כל הכבודה הזו אני שותה כמובן כמי שקפאו שד. התחלתי לשתות אותה רק לפני כמה חודשים. עד אז הסתפקתי בבלנד הרבה יותר מסורתי, תפוזים-גזר-סלק-סלרי עם קצת ג'ינג'ר. ממש 'בלנד בורדו' של עולם המיצים הבריאותיים. אני מניח שאתם מנחשים לבד שאת כל החסדים הללו אני גומל לעצמי מתוך מחשבת עוועים שכך אתרום משהו לבריאותי המעורערת. ערעור שאין לו אגב, לפחות בשלב זה, שום סימוכין רפואיים מוצקים דיים... אחרי כמעט שבע שנים של החוקן הנוזלי הזה, שאותו אני מערה לתוכי רק במקרה דרך הפה ולא דרך אתם יודעים איפה, אין שום רמז לשיפור. מכיוון שאת השיפור אפשר למדוד לבד רק דרך הרגשה טובה יותר, אני הראשון להודות שלא, אני לא מרגיש יותר טוב. או טוב בכלל. נו טוב, יאמרו בוודאי מיודעיי הספורים, אתה הרי חי בשביל להרגיש מת. נכון, ועדיין, בכל-זאת, היית מקווה. אבל זה עוד לא הגרוע מכל. להוציא רגע קצר של קורת רוח, מהול אמנם בסלידה עזה מצבעם של המשקאות הללו (ירוק קיא או אדום בדיקת דם לא תקינה), אין לי מי יודע מה סיפוק נפשי אפילו מכל הטקס המוזר הזה. הרבה טקס בישבן, מעט מאד הוכחות להתרוממות נפש או גוף. אם כן מדוע אתה ממשיך, תתהו בוודאי. אני חושב שהתשובה היא כנראה, וזו הפעם הראשונה שאני נותן דעתי על כך, שאני אדם של טקסים. סופר מדרגות בעלייה הביתה בכל פעם מחדש, מחשב כמה זמן אני חי עם אשתי, סופר כמה פעמים פמפמתי את החלב להפוך בכוס ההקצפה השרוטה, כמה זמן אני כבר עובד כאן, שם ובכל מקום, כמה זמן אני חי, כמה עוד נשאר לי. מקפיד ללכת תמיד באותו מסלול. שותה בירה באותו מקום כבר רבע מאה. שונא את אותם אנשים (דווקא הרשימה הזו דווקא מתרחבת מדי פעם), אוהב את אותם אנשים, מעדיף עגבניות על פלפלים אדומים, אנשים שוחרי טוב על גזענים, פלאפל אצל הקוסם על-פני זה של סעדיה (והרי זה של סעדיה טוב כל-כך, אז למה לא). גפילטע פיש של מתי (ומכיוון שכבר אין אז אני פשוט לא אוכל גפילטע, אלא אם כן מוסי מכין בחגים). אני יכול להמשיך כך לנצח אבל הרעיון ברור. אני מקווה. מדי בוקר, באלו שאני הולך בהם ברגל לעבודה, אני עומד מול העלמות החייכניות בדוכן הצבעוני, חלקן כבר מכירות אותי בשמי ומשתמשות בו (משהו שאצל מתי, אחרי עשרים וחמש שנה, לא קרה אף פעם, לפחות אם לא מחשיבים את הבדיחות הטפלות של שמוליק הנכד). אני מקבל ניקוב בכרטיסיה ומקפיד לגבות את חובו של המקום אחרי עשרה כאלה ולקבל כוס אחת 'און דה האוס'. השבוע התחלתי מדסקס איתן את 'המצב'. בקיצור, מבלי שארגיש או אתן לעצמי על כך דין וחשבון מלא, המקום הזה הפך לבר הקבוע שלי. מזל שעמירם פרש ושעזרא לא ממש התחבר עדיין לאינטרנט. אני מקווה שקיפניס לא יספר למתי... האם יש צורך להמשיך? ועוד לא אמרנו מילה על מיץ עשב החיטה....