חברי מועצת סנהדרינק בהומאז' לתעשיית היין הישראלי לקראת פאנל מקצועי בנושא: "מקומו של היין הישראלי בתפריט" ב"אשכול הזהב 2015" - הכנס השנתי של ענף היין. והפעם: ניר קיפניס נוסע בזמן וצופה את עתידה של תעשיית היין הישראלית כמה שנים קדימה...

EshkolGold15EshkolGold15
כדי לצאת למסע שלי לעבר יין ישראלי בשנת 2050, אני חייב לחזור כ-12 שנים לאחור, אל הקיץ היווני שלי ואל האי סיפנוס. האי סיפנוס (שזיכרונות ממנו אני מפרסם אחת בחודש בטור האוזו הקבוע שלי כאן) כמעט אינו מוכר לתיירים מערביים, אבל לתיירים יווניים, הוא מוכר ועוד איך, במיוחד לעשירים שבהם.
מי שבאמת מבקש לחולל מהפכה, וענף היין הישראלי זקוק למהפכה כאוויר לנשימה, חייב להתחיל אותה מלמטה... (צילום: יח"צ)מי שבאמת מבקש לחולל מהפכה, וענף היין הישראלי זקוק למהפכה כאוויר לנשימה, חייב להתחיל אותה מלמטה... (צילום: יח"צ)
מי שמבקש לחולל מהפכה, וענף היין הישראלי זקוק לה כאוויר לנשימה, חייב להתחיל אותה מלמטה... (צילום: יח"צ) במשך השנים הצליח האי לתפוס מקום של כבוד בין אתרי הנופש הנחשקים לפוליטיקאים יוונים, אנשי צבא בכירים (במיוחד בימים העגומים של שלטון הגנרלים, לפני כארבעים שנה) ולסתם יוונים "צפוניים", צעירים ברובם שבאים אל האי מדי קיץ כדי להכיר בני-זוג פוטנציאלים בני אותו מעמד (לכל מי שמבכה, ובצדק, את הפערים החברתיים המתרחבים בחברה הישראלית, אני מציע לקפוץ ליוון כדי לראות פערים מהם). למה אני מגרה אתכם סתם עם ריחות של גירוס וסופלאקי? כי סיפנוס נחשב גם לטעים ביותר שבין איי יוון, עם לא מעט מסעדות יווניות אותנטיות וטעימות להפליא. המקסים בכל הסיפור הזה הוא שתפריטי היין לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. ראשית, רוב התפריט מורכב מיין יווני (אם תחשבו על מדינות יין טיפוסיות, השם יוון וודאי לא יהיה הראשון ברשימה, ובכל זאת, מבלי להעליב כמובן, תעשיית היין שלה היא גדולה בהרבה מתעשיית היין שלנו...). אבל עיקר היין שנלגם במסעדות ברחבי האי, במיוחד בארוחות הצהרים, הוא "יין הבית" שמוגש בקראפים של חצי-ליטר או ליטר. מדובר ביין פשוט, לא איכותי בעליל (אם כי גם לא ההפך מזה) שמוגש צונן, לרוב לבן, חמצמץ ומרענן - שמהווה משלים נהדר לאוכל המקומי - מסלט יווני וחצילים מקומיים - ועד לדברים הנפלאים ביותר שהצליחו הדייגים להוציא מהים באותו הבוקר... איך כל זה קשור ליין ישראלי בשנת 2050, הנה אני מגיע להסבר: בניגוד לרבים מעמיתיי, כתבי היין לדורותיהם, מעולם לא החשבתי את עצמי למומחה בתחום. אני לא מתהדר בבורותי חלילה אלא רק טוען שביום שנצליח להפריד בין מושגים כמו "אוהבי יין" ל"מומחי יין", "מבינים" או - כמו שכינו אותם פעם בפרסומות ליין "מונפורט" האגדי, "אניני-היין"... נעשה צעד ענק קדימה. אז כן, אני מבין למה חשוב לנסות ולייצר יינות "גדולים" עם או בלי מירכאות, במחירים "גדולים" לא פחות - ואין ספק שכל יין שמקבל ציון טוב מרוברט פארקר למשל, עושה שירות אדיר לתעשייה המקומית, אבל מי שבאמת מבקש לחולל מהפכה - וענף היין הישראלי זקוק למהפכה שכזאת כאוויר לנשימה, לא יכול לכוון לאלפיון העליון, אפילו לא לעשירון העליון. הוא חייב להתחיל את המהפכה מלמטה ולבקש להחליף את הקולה והלימונדה שישראלים שותים עם ארוחת הצהרים העסקית שלהם בקראף קטן של יין לבן מהמקרר! לפיכך, יין ישראלי בשנת 2050 בעיני, הוא יין שעבר מהפכה רצינית בתמחור שלו שמצליח להשתוות - אם לא למחירי השתייה הקלה ממש (ביוון למשל, שלוש פחיות קוקה קולה של שליש ליטר כ"א, יעלו כמו ליטר של יין הבית בקראף, אם לא למעלה מזה!), אזי לפחות למחיר הבירה (במילים אחרות: 30 שקלים לחצי-ליטר במסעדה), הוא יין קר, יין קל, יין נגיש שיהיה כמעט פריט חובה בכל ארוחה במסעדה (מספיק כבר לפנטז על יין "על המרפסת". הישראלים אינם שותים יין בבית אלא בארוחות שישי או בארוחות חג - וגם זה לא מספיק), בין אם מדובר על סלט ישראלי או על שניצלונים בשומשום על חוף הים, בקיץ בין שמונת החודשים שיש לנו כאן. אז מה היה לנו? לבן, זול ונגיש. פחות בוטיקי, פחות גבוה, יין ישראלי שלא יתאים רק למה שחלק מהייננים חושבים בטעות (כמו הסוקרים בבחירות האחרונות) ל"ישראלי", אלא לישראל האמיתית, ישראל היום, תרתי-משמע, שהיא ישראל שתהיה כאן וביתר שאת גם בעוד 35 שנים.