יום הבוחר: חיליק גורפינקל מריץ את עצמו

חיליק גורפינקל יצא למסע בחירות בשוק התקוה, אבל אחרי כמה דרינקים הוא הבין שבמקום להסתבך עדיף שגם הוא יעשה שמייח...

אחרי חצי שעה ושתי גולדסטאר בכוס פלסטיק, אני נשבר. "שיר השירים בשעשועים, שיר השירים ותנה-נה-נה-ניי...". אני שומע את עצמי מזמר. תחילה בקול חלוש ואחר-כך כבר בשיא הווליום. עוד דקה חולפת והנימוס הפולני, שלא לדבר על הבושה והמבוכה, משתלטים עלי שוב, ואני שב ומשתתק. חבל. דווקא היה כיף.

הגדרת השמחה בימינו היא לצלם באייפון. בעיקר את עצמך. עדיף עם עוד מישהו. סלפי של שמייח... (צילומים: חיליק גורפינקל)

הגדרת השמחה בימינו היא לצלם באייפון. בעיקר את עצמך. עדיף עם עוד מישהו. סלפי של שמייח (צילום: גורפינקל) שישי בצהריים. כן, שוב שישי בצהריים. וכמו כל פוליטיקאי טוב, אני יוצא למסע בחירות. הלא הימים הם ימי בחירות. שוק מחנה יהודה קצת רחוק לי וממילא שם כבר הוכרעו העניינים, ולכן אני יוצא למעוז הימין בעירי שלי, הלא היא העיר העברית הראשונה, עיר ללא הפסקה, ניו יורק של המזרח-התיכון, תל-אביב שלגדות ההאדסון, סליחה, הירקון. שוק התקווה. האמת היא שכבר הרבה זמן אני שומע על קבלת השבת השמחה המתנהלת בכל יום ו' בסלוף, המאפייה התימנית בכניסה לשוק השייכת לפי השמועות לדודו או סבו של שחר צוברי, השייט האולימפי שלנו. גייסתי אפוא את ג', חברתי תושבת השכונה (טוב, כמעט, היא גרה ביד אליהו, על גבול התקווה. לבבלי - מלשון שיכון בבלי-שכמוני, זה מספיק טוב. חוץ מזה שג' היא גם חצי הודית, שזה הכי קרוב לעמבה של מעדניית אמיגה שאני יכול לגייס לטובתי) ויצאנו יחדיו למסע הבחירות שלנו. הבחירה היתה קלה מאד. הרי כבר הסגרתי אותה. הלכנו לסלוף. בשתיים בצהריים, השמחה כאן בעיצומה וקשה עד בלתי אפשרי למצוא מקום. אבל לא בחורה אמיצה כמו ג' תיסוג עכשיו. - "בוא", היא אומרת. "פעם הייתי כמעט קבועה כאן". - "ומה קרה", אני תוהה. - "דיברתי נגד שריפת הנער הערבי מוחמד אבו ח'דיר. כמעט חטפתי מכות ומאז אני לא באה יותר". אבל הנה היא שוב כאן כאמור, והיא פוסעת פנימה כולה עוז וקוממיות ואני משתרך אחריה ככלבלב פודל צרפתי מבויש. רק הסרט האדום בשיער חסר לי עכשיו. ג' מגיעה עד סוף הספק בר / ספק באסטה הזו, ומיד כבמטה קסמים, מפנים לה שני גברתנים מסוקסים שני כסאות בר גבוהים. אמנם לא על הבר, אבל בעמדה אסטרטגית מצוינת, כזו המאפשרת להשקיף על השמחה. להשקיף אני כותב כי הרי כבר הסברתי שלהשתתף אני לא יודע, ומסתבר שגם ג', חצי הודית או לא חצי הודית, ממש לא עושה את זה יותר טוב ממני, לפחות בשלב הזה. מכיוון שאנחנו לא על הבר עצמו, אנחנו מסתפקים בגולדסטאר ובוטנים. ממילא סלוף או ג'חנון הם לא מה שהרופא היה רושם לי, לו היה רושם לי משהו בכלל. הסלוף, כאמור, מלא מפה לפה. כולם שרים עם הרמקולים. קצת שירים תימניים בעיבוד מודרני, קצת שיר השירים והרבה מזרחית פופולרית. דרך השלום. טוב נו, שלום, לא בטוח שייצא מכאן היום. כולם, כולל כולם, מדביקים לעצמם מדבקות עגולות של 'מחל'. אפילו אנחנו. פוגרום זה פוגרום והאמת היא שאני קצת מקנא בחוגגים השמחים. זה כבר לא קשור למפלגה. רק לעדה. נו, כן, יצאתי אנתרופולוג אשכנזי חובב בעל כורחי, ארצה או לא ארצה. אבל הרי זה מה שאני כשאני בא, לכאן, הלא כן. פעם אמרה לי חברה פריזאית: "מי עולה למגדל אייפל? רק תיירים". נו, ומה אני כשאני בפריז, לא תייר? וכולם, כולל כולם, גם מצלמים ומצטלמים בטלפונים החכמים שלהם. בתוך ההמולה אני מבחין שלא מעט מהם מצטלמים עם איש צעיר בטי שירט שחורה ותספורת קצוצה אופנתית למדי. אחרי כמה דקות נופל לי האסימון. הרי זה כבוד השר בכבודו ובעצמו. בשלב זה הוא אפילו לא לשעבר. שר די בכיר אפילו, לפחות בעיני עצמו. השר מצטלם עם כולם בחפץ לב, מתחבק ובאופן כללי נראה מבסוט למדי. באיזשהו שלב הוא אפילו מתיישב ליד הבר ונראה די משתלב בחגיגה. הוא אמנם מסתמס ללא הרף, אבל קשה לומר שהוא היחידי שעושה זאת כאן. בכלל, נראה שגם במעוז העממיות המתפרצת, הגדרת השמחה בימינו היא לצלם באייפון. בעיקר את עצמך. עדיף עם עוד מישהו. סלפי של שמייח. מבט קצת פחות חטוף מוכיח לי שלמרות שיש כאן כמה אשכנזים, הרוב השליט הוא מזרחי. ומצביע מחל, כאמור. מה לעשות, בעדה שלנו, וגם במפלגה, מעולם לא ידעו לעשות את זה כמו שצריך. אם אתם לא מסכימים, הציצו שוב בקליפ של זהבה 'מורידה' צ'ייסרים. אחרי שתי בירות אני כמעט מתפתה לחשוב שיכול היה להיות פה בסדר, ואולי אפילו עוד יהיה. הרי כולנו יהודים, לא? חוץ ממי שלא... כשאחזור הביתה אזכר שוב מה חושב אצלנו הרוב על מי שלא, וגם על מי שכן אבל לא מהמחנה הנכון. תעמולת הבחירות תטרח להזכיר לי. אבל עכשיו אני כאן, ואני מצטרף לשמחה. - "אתה לא מצביע ליכוד?", פונה אלי פתאום בחיוך איש אחד על הבר. - "איך נראה לך?", אני שואל והוא צוחק. - "אבל תגיד", אני שומע את עצמי משחק אותה גיבור פתאום, "היית קונה מכונית משומשת מביבי?". - "מה הוא אמר?", שואלת האישה לידו. הגבר חוזר על השאלה. שניהם חושבים רגע ואז, כמעט ביחד, מחייכים ואומרים שלא. אבל אני כבר יודע שזה לא קשור. מכונית לא, אבל מדינה כן. ככה זה. לא חשוב. שישי עכשיו ושיר השירים בשעשועים. ואחרינו המבול. או סתם שוב פעם ביבי. חג בחירות שמח, יהודים. וגם לא יהודים.