אני לא עוזבת אותך תל-אביב. רק לקצת". השיכורה מפליגה למחוזות חדשים אבל מבטיחה לשמור אמונים לאהובתה הנצחית
מיכל לויטמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
"אני לא עוזבת אותך תל-אביב. רק לקצת". השיכורה מפליגה למחוזות חדשים אבל מבטיחה לשמור אמונים לאהובתה הנצחית
ז'קט עור, מטען למק-בוק, ו-וויברטור. אלו הם שלושת הדברים ששכחתי בתל-אביב כשארזתי מזוודות מתוך תחושות של ערפול חושים, בלבול, חרדה והכחשה. דווקא החפצים הגשמיים שהיו אמורים להיוות לי לנחמה ולעשות לי חמים ונעים בתוך צינת הבדידות של הימים הראשונים בניכר, נשכחו מאחור, והשאירו אותי לבד עם מחשבות חשוכות ולב שורף מגעגוע.
צינת הבדידות של הימים הראשונים בניכר צינת הבדידות של הימים הראשונים בניכר
דבר לא הצליח לעזור ללב שנמחץ – לא ההיינקן הדלוחה בנמל-התעופה בן-גוריון, לא כוסית הוויסקי שנגמעה בצימאון תשוש בשעה תשע בבוקר, לא 2 כוסות היין הלבן במילאנו, ולא כמות הוודקה הבלתי ניתנת למדידה, שנכנסה לגופי בחודש האחרון ונעלמה כלא הייתה עם אחרונת טיפות הזיעה מהמסע המפרך לאיטליה.
במטוס, בין האיש הרועד עד מאוד לבין האיש עם הקוקו הדומה לאיש המפחיד שאחראי על הכחדת המין האנושי בסרט "12 הקופים", אני הקטנה שקועה בתוך האנג-אובר ותשישות מעוררת בחילה, הוזה את החיים שהיו ויהיו, וזועקת מתוך איזור דמדומים שבין חלום למציאות. היה לי נעים לחשוב ש-20 אלף רגל מעל האדמה יקרעו את החוט שקישר בין הלב שלי ללב העיר, אבל במקום זה הם רק התגרו בו ומשכו, והלב נמתח עד כדי קריעה ושרף אפילו יותר.
אתם מכירים את החיים האלה. מצחיקים נורא. הרי ברור שיעשו לי טריק, השובבים.
ברגע שידעתי שאני עוזבת, שיש מלגה ואין אחורה פנה, דווקא אז הכל התחיל לעבוד כפי שצריך. מצב הרוח התרומם, ונוצרה סביבי הילה של אנרגיות שלא ניתן היה לסרב להן. בו במקום דעך הדכדוך הקיומי והמרדים שגרם לי לרצות לעזוב את הכל, ולפתע התעוררתי לבוקר של התאהבות כנה ואמיתית. כבמגע של מטה קסם, הוחלף הפחד מאינטימיות בפחד מבדידות, המשיכה ללבד הוחלפה במשיכה פיזית, כימית וגופנית כל כך שלא ידעתי שקיימת בי, והופס, חמודה, שומעת? עכשיו הגיע הזמן לעזוב הכל וללכת.
אז לקחתי איתי את הלב הבודד שלי ונשאתי אותו בכבדות למסע המפרך מתל-אביב לברה. מסע שהחל בבוקר קסום והזוי שהגיע אחרי ליל שתייה משוגע אשר כלל בין היתר חשיפת ישבני בפני ניידת משטרה. בוקר קסום והזוי שהמשיך למסע סוריאליסטי וגרוטסקי של אישה-ילדה המנסה להביא לבדה 3 מזוודות לאיטליה, למלון קטן ובודד עם מיטת יחיד, אבודה בתרגום.
ב-3 מזוודות ארזתי אותך, תל-אביב.
30 ועוד מעט אחת שנים של זיעה לחה וחמצמצה, של אהבות ושנאות, של מסיבות והתפרעויות, של לילות הוללות שיכורים, של נישוקים וחיבוקים וזיונים בשירותים, של קעקועים ופוזה ותספורות משונות, של חוף ים ריק מאדם בחורף ובריכת גורדון שהפכה מזכרון ילדות למכון בריאות, של מנזר ובסטה ושבילים אל הלא נודע, של וודקה, וויסקי, וערק שנשפכים ללא היכר או קשר למצב המינוס בבנק. של אנשים חדשים המתחלפים בכל רגע ובכל זאת נשארים כל כך קרוב, ושל שיחות שמתנהלות שוב ושוב כי אף אחד לא מקשיב או זוכר או אכפת. של תקלוטים דמיקולו, של ריח של חרא של כלבים בגן מאיר וברחוב מלצ'ט. של כלבים. של אזעקות ומלחמות ודם ודמעות, וריקודים והשתוללויות ופאדיחות אוי כמה פאדיחות. של בגרות, התבגרות וילדות, ושל מכולת אחת קטנה השייכת לגרוזינים בשינקין, שתמיד אמרתי שאציין אותה כשאזכה באוסקר.
מה עשית לי, תל-אביב?
גרמת לי להתמכר אליך ככה שיהיה כמעט בלתי אפשרי לעזוב. אבל הנה, סוף כל סוף אזרתי אומץ, תל-אביב. קיפלתי אותך ושמתי עמוק בתוך הכיס הקדמי. ואת עדיין רוקדת שם ומוחצת לי את הלב, תל-אביב. אבל הנה, עשיתי זאת ואני צועדת אל חיים אחרים. הריח שלך עדיין עליי, תל-אביב, והקולות שהשמעת לי מבוקר עד ליל ממשיכים ללחוש לי ברחובות העתיקים של איטליה.
אולי באמת אנחנו צריכות קצת הפסקה אחת מהשנייה, תל-אביב. אחרי כל הלילות שבילינו ביחד מהם קמתי בהאנג אובר של רגשות אשם על שטויות שאמרתי ועשיתי, ועם רצון עז להעיף אותך לעזאזל ולברוח.
אבל אני לא עוזבת אותך, תל-אביב.
רק לקצת.
אל תשכחי אותי. אנחנו עוד נשתה ביחד.
