בירה מתשע בבוקר,  מרדף הזוי ברחובות וסוחר סמים בגובה 2 מטר בשם חוזה. מיכל לויט מספרת על טיול בלתי נשכח לברצלונה

אני אף פעם לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה בזמן השכרות בה אני מתחילה לאבד את זה. גם לא בדיעבד. נראה שיש איזה שלוק אחד שלוקח את המוח שלי למקום אחר בו צבירת חוויות הזויות היא מהות כל החיים. כמו ב"המתים המהלכים", נראה שבאותו השלוק נכבה לי כל המוח והרצון היחידי שלי הוא לזלול עוד כהל ולייצר עוד חוויות משונות. מין הסתם, את רוב חוויות השכרות שלי אינני זוכרת. זה די טראגי כשחושבים על זה. ליצור חוויות הזויות על מנת לשכוח אותן. אותו החור השחור שנוצר בדרך כלל מתחיל מהיציאה שלי את הבר הראשון בו שתיתי באותו הערב, אבל את אותו הלילה בברצלונה אני זוכרת טוב מאוד, כנראה מפני שהתחלתי לשתות בתשע בבוקר.

ברגע של שכרות נשכחתברגע של שכרות נשכחת
ברגע של שכרות נשכחת זה היה בוקר של האנג אובר נוראי, אחרי ליל שתייה שהסתיים בהתדפקות בבכי תמרורים על דלתותיה של מסעדת "קאל פפ" שסגרה בדיוק רגע לפני שהצלחנו להשתחל בתור. הסועדים במסעדה כנראה דווקא די נהנו מהמחזה, שהפך לקומי כשהדמות הראשית, שפחתכם הנאמנה וחובבת תשומת הלב, החלה לרקוד במחולות עם מנקי הרחובות שבדיוק התחילו את עבודתם הלילית הקשה. את הבירה הראשונה של אותו היום שתיתי במקום הכי מסריח בברצלונה, אבל לי יש איזה פטיש למקומות מסריחים, ונראה שהתחבבתי על ידי הברמנית הקשישה (יכול להיות שהיה לזה קשר לעובדה ששתיתי שם בערך 10 ליטרים של בירה והחלטתי לנקות את הרצפה ואת השולחנות). חבריי לטיול לא השכימו קום, והצטרפו אליי בפער שכרות רציני, אותו לא הצליחו להדביק במשך כל היום, וזה כנראה הצליח להרגיז אותי מאוד. הטיול היומי התחיל במצב רוח טוב, בגלריה כזו או אחרת עם אמנות מודרנית או אולי לא, אני בעיקר זוכרת את השירותים, וזה מכיוון שתועדתי על ידי חברתי.
תמונות קשות (צילום: מיה בר-זאב) תמונות קשות (צילום: מיה בר-זאב)
תמונות קשות (צילום: מיה בר-זאב) העצבים המופרכים שלי על חבריי הסבלניים החלו לפקוע כשהוחלט שנלך יחדיו ל"סגרדה פמילייה" ואני כבר רציתי להקיא מגאודי והשטויות שלו, ורציתי לראות קתדרלה אמיתית, מימי הביניים. ככה החלטתי. אני רוצה לראות קתדרלה מימי הביניים, ונורא התעצבנתי על הקתדרלה המצועצעת של גאודי מהמאה ה-20. מכאן המצב כבר היה אבוד. חבריי המסכנים היו צריכים לרדוף אחרי כשאני נכנסת לכל חור, כאילו רק כדי להרגיז אותם, פעם אחת למסעדה מהודרת, פעם אחרת למסיבת סטודנטים פרטית, ופעם סתם לאמצע הכביש. החלטתי שדי, אני רוצה לטייל לבד מעכשיו, שילכו ויעזבו אותי. הם הלכו לאכול במסעדה ואני ברחתי והחלטתי להמשיך לחפש חוויות, אז נכנסתי למועדון מאוד מפוקפק, ממנו קיבלתי פס יציאה מכיוון שלבשתי כפכפים, וכנראה שהיה שם קוד לבוש (היה נראה שחלק מקוד הלבוש הוא שדיים מאוד מאוד גדולים, וגם שם כנראה נפלתי). אני לא יודעת איך הגעתי למצב בו אני מתחרמנת עם סוחר סמים בגובה 2 מטר בשם חוזה על ספה בחדר מדרגות יוקרתי. איכשהו, חברתי הנפלאה והאחראית מצאה אותי שם (מאוד חשוב לטייל עם אנשים אחראיים כשאת אני), ותפסה אותי באוזן בעודי צורחת שאני מאוהבת בחוזה לך ברח. את הדרך חזרה לדירה בה התגוררנו אני כבר לא זוכרת. חברים שלי סיפרו לי שהתעקשתי לפשוט את השמלה ולרוץ עירומה בשדרות הראמבלס ולהגיד לכל גבר שפגשתי שאני אוהבת אותו. בוקר אחרי זה, השבעתי את חבריי לא להגיד מילה על מה שקרה. שני בקרים אחרי זה סיפרתי על זה בעצמי לכולם. יש משהו מביך מאוד בבוקר שאחרי, שמתפוגג ככל שמתרחקים מהחוויה, וכנראה בגלל זה הכי טוב זה פשוט לשכוח.