רק לאחר שהגיעה לגיל 30 הבינה מיכל לויט שהנוירוטיות שלה לעולם לא תצטלם טוב כמו בסרטים. סיפור על ילדה קטנה שברח לה הזעם
מיכל לויטמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
רק לאחר שהגיעה לגיל 30 הבינה מיכל לויט שהנוירוטיות שלה לעולם לא תצטלם טוב כמו בסרטים. סיפור על ילדה קטנה שברח לה הזעם
כנראה הייתי צריכה להגיע לגיל 30 כדי להבין שאני לא עוברת מסך בחיים האלה, כי רק עכשיו נפל לי האסימון: לעולם לא אהיה קלמנטיין משמש נצחית בראש צלול. אני יכולה לצבוע את השיער שלי בסגול/כחול/ורוד וצהוב, אבל אני לעולם לא אהיה קלמנטיין וכנראה שגם לא אסתכל במראה ואראה פתאום נערה סקסית בהפרעה כזו או אחרת. אני לא נטלי פורטמן ב-Closer, לא אלישיה סילברסטון או ליב טיילר בקליפ של אירוסמית ואני לא נוירוטית באופן חמוד ומעורר משיכה כמו דיאן קיטון או מיה פארו בסרטיו של וודי אלן. למעשה אני לא דמות נשית שנכתבה על ידי גבר, אז איך בעצם הנוירוטיות שלי יכולה להצטלם טוב? רוצה לומר - לא פלא שהתגובות על הפוסט הקודם, ההתנהלות מול מוכרת ה-AM:PM, היו כה מזועזעות.
נוירוטית שמצטלמת טוב. קלמנטיין מ"שמש צלולה בראש בהיר" נוירוטית שמצטלמת טוב. קלמנטיין מ"שמש צלולה בראש בהיר"
הפעם הראשונה שהזעם ברח לי בשכרות הייתה עם השוטרים. זה קרה אחרי סעודה מטורפת בבית התאילנדי והייתי שיכורה בשגעון. הייתי נותנת הכל בשביל לחזור לאותו רגע ולהיות נטולת אלכוהול בדם ומינוס חמישה בקבוקי סאקה במוח. כנראה שאם לא הייתי שיכורה הייתי עוצרת בצד כשהשוטרים, באקט קפקאי משהו, החלו לרדוף אחריי עם הצ'קלקות כי עברתי באור אדום כשרכבתי על האופניים. אולי גם הייתי מוותרת על הרעיון המסוכן של לרכב על אופניים במצב כזה, אבל ראבאק, הירידה של בוגרשוב נראית כל כך טוב כששיכורים. אם לא הייתי שיכורה כנראה שהייתי מתעצבנת על אטימותם של השוטרים, מתרגזת על המצב האבסורדי, אבל מבקשת סליחה וממשיכה הלאה, נותנת לזעם שנמצא שם אצלי בחזה להמשיך ולרעום בשקט.
אני מניחה שאם הייתי פיכחת, לא הייתי מקללת אותם, או קוראת להם נאצים, או מאשימה אותם בשואה ובזה שאבא שלי מת, גם לא הייתי קוראת לאחד מהם "שמן ומשקפופר" כאילו אני ילדה בת חמש. סביר להניח שלא הייתי מתקשרת לאהוב-ליבי-שלא-שם-עליי-התורן כדי לבקש את עזרתו תוך צרחות ובכי, רק כדי לקבל סירוב, וכל השכנים לא היו יורדים לרחוב כדי לראות מי זו הפסיכית שאיבדה את זה. בסופו של דבר בטח לא הייתי מסיימת את הערב צורחת, בוכה, מייללת כמו חיה פצועה ומוקפת בשלוש ניידות משטרה.
לא תמיד שתיתי כדי לתת לזעם במה ואני גם לא תמיד שותה בגלל הסיבה הזאת. אני באמת אוהבת אלכוהול. אני יודעת להעריך מק'קלן 12 פיין אוק והיילנד פארק 12 הוא אחד האהובים עליי; אני מבחינה בין סוגי גראפות וזיקוקים שונים של וודקה; חוקרת את קוקטייל הדריי מרטיני כבר שנים; שותה ברנדי וארמניאק; קוראת, חיה ונושמת עולם תרבותי שקיים כמעט מהרגע הראשון בו אדם וחווה והבינו שהכל הרוס ואין תקווה, אז הם שמו כמה ענבים בשמש וראו כי טוב. אני לא רואה איך נפרדות דרכינו, אני פשוט מוכרחה למצוא דרך לזעום גם בלעדיו.
את חיי כשתיינית התחלתי בגיל 20, בשבעה של אבא שלי, כשעוד חשבתי שלהיות עצובה זה לחלשים ושכל ייעודי בחיים הוא לשמח אורחים, אז פתחתי בקבוק של וודקה והשקיתי את עצמי ואת אורחיי, כדי לא לחוש כאב או חלילה אינטימיות, ומאז המשכתי לעשות כן במשך עשור שלם: לשתות ולהשקות, להשקות ולשתות, בכל הברים ובמסעדות העיר.
בשנים האחרונות, היו אינספור מקרים בהם מיכל הביריונית באה להציל אותי במצבי מצוקה והשאירה אותי בבוקר שאחרי מוטלת בעילפון חצי לבושה על המיטה הקטנה והמחורבנת שבחדר שלי עם הקירות הירקרקים. אבל בגלל שאני לא יודעת לזעום לבד אני שותה. כמו פופאי שאוכל תרד כדי להוציא את הבריון שבו, ככה אני שותה גראפה או וויסקי או וודקה, כדי שתצא הילדה השרירית שלי שיודעת להחטיף. זאת שיודעת לדבר, לזעום, לכעוס, לבכות, לצעוק ולהרגיש - שרק תבוא כבר ותדבר בשמי.
כך היה גם בשבוע שעבר, כשהמוכרים ב-AM:PM הביעו אטימות כלפיי. אותו זעם קטן וקדוש רצה לצאת כנגד האטימות והבקבוק של יום אחרי עזר לו. אז יבואו הצדקנונים החמודים ויגידו שזה לא בסדר, אבל הם בכלל לא מבינים - לא על AM:PM כעסתי, אלא על אותה המוכרת ואחראי המשמרת שהביעו אטימות. גם לא ניסיתי להבהיר שום עמדה, או להתרברב אל מול האינטרנט. בסך הכל סיפרתי לכם סיפור על ילדה קטנה שברח לה הזעם. ממש כמו שקורה לפעמים לקלמנטייניות שובבות שכמונו.
