קשים חייה של השיכורה. כששותים הזמן עובר מהר ולא מספיקים לעשות דברים חשובים (כמו להפסיק לבזבז כסף על שטויות או להכין אוכל בריא לעבודה), אבל הזמן היחיד שבו לא שותים מוקדש להנגאובר
מיכל לויטמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
קשים חייה של השיכורה. כששותים הזמן עובר מהר ולא מספיקים לעשות דברים חשובים (כמו להפסיק לבזבז כסף על שטויות או להכין אוכל בריא לעבודה), אבל הזמן היחיד שבו לא שותים מוקדש להנגאובר
הנה מסתיים לו שבוע-ללא-שתייה. החלטתי על השבוע-ללא-שתייה השבועי שלי בסוף השבוע-ללא-שתייה הקודם, שהסתיים בסופשבוע מופרע לחלוטין ומלא בהאנג-אוברים קשים מנשוא. את השבוע-ללא-שתייה הנוכחי אני מסיימת כשהיום לא שתיתי כלל (מלבד כוס היין שאני שותה עכשיו), אתמול שתיתי רק 3 כוסות יין ו-2 כוסיות ערק, שלשום שתיתי 4 כוסות יין ו-3 כוסיות גראפה, ועוד 2 כוסות יין לכל אחד משני הימים הראשונים של השבוע-ללא-אלכוהול השבועי שלי.
כששותים הזמן עובר מהר ולא מספיקים לעשות דברים חשובים, כמו למשל לקנות תנור חימום חדש במקום זה שעלה בלהבות, או לקנות בליסטקס לפני שהשפתיים שלך נושרות. גם אין זמן לטפל במערכות יחסים כאלו ואחרות, או לבשל אוכל בריא ומזין שיהיה לך לקחת לעבודה. אין זמן להחליף נורה במנורת הקריאה או בכלל: לקרוא. אין זמן לסדר את הארון, להוריד ממתלה הכביסה את בגד הים שתלוי שם עוד מהפעם האחרונה שהלכת לים, או בכלל למותרות כמו ים. גם אין זמן להפסיק להוציא כסף על הנאות רגעיות שיוצאות לאחר מכן מתוך חור כזה או אחר, ואפילו אין זמן לחסוך כסף כדי להוציא כסף על הנאות רגעיות במקומות אחרים בעולם כמו אירופה, שלא לומר ניו-יורק.
שיכורה רוחב
הזמן היחיד בו השתיינית אינה שותה הוא זמן ההנגאובר. או. עכשיו נדבר על ההאנגאובר. אם ההאנג-אובר היה חיה הוא היה כלב שהבין שהוא עומד למות והלך הצידה כדי לא להטריד את בעליו. כשהשתיינית בהנגאובר היא אמנם לא שותה, אבל היא בטח ובטח לא יכולה לעשות את כל הדברים שהיא אינה מספיקה לעשות בשעה שהיא שותה, מסיבה אחת פשוטה - זה לא מגיע לה.
הנגאובר הוא מצב דכאוני-נרקיסיסטי בו את בטוחה שכל העולם שם לב בליל אמש רק אליך, ואז התעורר הבוקר כדי לבלות את כל היום בשיחות עליך ועל השטויות שאמרת, עשית וכתבת. מי יכולה לנקות את הרצפה כשהיא מרגישה ככה? ולמי מגיעה רצפה נקייה אחרי ההתנהגות שלה אמש? בטח לא לשתיינית המטומטמת מליל אמש. לא משנה כמה תנסי לשכנע את עצמך שוב ושוב ש"כל העולם" מרגיש כנראה בדיוק כמוך, ואם את משקפת את העולם, הרי ש"העולם" חושב רק על עצמו, בדיוק כמוך.
במסגרת הזמנים העמוסה הזו תארו לכם כמה התרגשתי כאשר סוף כל סוף הבאתי את עצמי להתקשר ל"אלוף המזרנים" ולהזמין לעצמי מזרן אורטופדי חדש. זה הזמן להודות, למי שלא הבין: בחצי השנה האחרונה ישנתי על מיטת נוער. כן. מיטה וחצי כזאת שמתרוממת מעל ארגז מצעים. הבעיה החמורה ביותר עם מיטת הנוער הזאת היא דווקא לא הגודל שלה (הרי למי יש זמן להביא גבר הביתה או לתוך הלב?), אלא דווקא העובדה שהיא מורכבת כולה ממזרן ואין בין מה למה לנעוץ את הסדין.
עכשיו, כשיש לכם את התמונה הזאת בראש, עצמו עיניים ונסו לדמיין: השיכורה מתעוררת, צמאה, בחמש לפנות בוקר (ארבע שעות בדיוק לאחר שהלכה לישון עם אוברדוז של סוכר בדם). הלב נחרד ודופק מהר, היד שולחת את עצמה בחושך מוחלט להדליק את הטלפון ולראות איזה סטטוס שיכור נכתב הפעם. היד השנייה מוחקת אותו, השלישית לוגמת מבקבוק מהמים הדלוחים והחמצמצים שליד המיטה, והרביעית לוקחת חצי כדור הרגעה, אחרת דפיקות הלב יפריעו לשינה. כמה מוזר - הלב הפועם, הסימן לחיים, הוא זה שמונע ממני לישון בזמן התקף חרדה. את כל הטקס הזה צריכה השתיינית לעבור בעוד סדין הגומי ההפוך שהתקינה על המזרן שהוא בעצם המיטה כולה (ולא היה לה זמן להפוך בחזרה), קופץ לה על הראש - פעם מימין ופעם משמאל, קפיץ-קפוץ, קפיץ-קפוץ! בקצב מותאם בדיוק מושלם לדפיקות הלב שמקווצ'צ'ות את בית החזה.
אז סוף כל סוף עשיתי צעד: קניתי מזרן חדש, אורטופדי, יקר, שיודע לטמון בחובו סדין ואולי גם לב וגבר. השתיינית מרגישה טוב כשהיא עושה דברים טובים שכאלה למען עצמה, היא מרגישה שמגיע לה פתאום - שמגיע לה לנקות את הבית, ושמגיע לה לחסוך כסף, ולהוריד את בגד-הים מחבל הכביסה, ותנור חדש, ואולי איזה ארון או טיסה לפריז ולמה לא גם וגם? אבל היא יודעת שמה שמגיע לה יותר מהכל - זה להרגע ולמזוג לעצמה איזה משקה או שניים. או שלושה.
