לפעמים אפילו אבירם כץ נאלץ לאכול בבית. זה לא קל לו העניין הזה, אבל תמיד יש בסביבה איזה יין שעוזר לו להתבגר יותר בקלות...

הדבר שהכי קרוב לאוכל במקרר שלי הוא קופסת זיתים. כי לפעמים מתחשק גם דריי מרטיני. מעבר לזה, בשנים האחרונות, המקרר מלא בעיקר בבירות ויינות צוננים. גיליתי גם שהטענה ש"יש לי מלא לחם במקרר, בירה זה לחם נוזלי" לא ממש מתקבלת על-ידי רוב האנשים, במיוחד לא אימא שלי. אם כי עכשיו, אחרי שעברתי דירה ומתוך ניסיון לסגל לעצמי - לפעמים, רק לפעמים - חיים קצת יותר נורמליים (משבר גיל 30?) אפשר למצוא במקרר גם איזו חתיכת גבינה טובה, או נקניק, או בקיצור - נשנושים שבאים טוב ליד הבירה. שלושה ימים בשנה אני נתקף חרדה קיומית. ערבי ימי הזיכרון ויום כיפור הם ימים בהם אין ברירה, הכל סגור וחייבים לאכול, איכשהו, משהו בבית. אני פוסע לסופר וקונה כמי שאחזו טירוף, כאילו מלחמה בפתח ואני עתיד להיכלא בביתי לפחות לחודש. איך יכול אדם להחליט בצהריים במה יחשוק ליבו לסעוד בערב? מה בא לי לאכול? אסייתי? סטייק? סלט? פשוט נצטייד בהכל. פסטה? יאללה, נקנה שלושה סוגים שונים, כי מאיפה אוכל לדעת כבר עכשיו אם בערב יתחשק לי לינגוויני, פפרדלה, או אולי דווקא פוזילי. שיהיו עגבניות, אבל אולי בעצם בסוף יתחשק לי אלי אוליו? אז נקנה גם שמן-זית, פטרוזיליה, שום (אמרתי לכם, מדובר על בית שאין בו כלום במקרר ובמזווה...), ומה עם מנה ראשונה? חסות וגבינה? אבל איזו גבינה? אז נקנה גם וגם. ואולי גם נקניק. ועוד גבינה לקינוח. אבל אם יתחשק לי גם משהו מתוק? אז גם חבילת שוקולד. וגלידה. ועוד סוג של חסה, כי לא החלטתי אם יותר מתחשק לבבות חסה רומית או דווקא את הרכות של עלי הסלנובה.
טיב טעם - אווירהטיב טעם - אווירה
וכך, ארוחה ביתית צנועה לזוג מגיעה ל-450 שקל, ומחצית הפרודוקטים מוצאים את דרכם לזבל תוך כמה ימים, כשאני מבין שאחרי ערב אחד הכל חוזר לשגרה, ואפשר לחזור ולטייל בין בתי האוכל והמשקה בעירי, ולא היתה באמת סיבה לאמוק הקניות הזה. מביך, חסר אחריות, מביש, מטומטם. הכל נכון, ועדיין החרדה הקיומית שמא יתחשק לי משהו ולא יהא בידי להשיגו - מעבירה אותי על דעתי. נו, מעולם לא טענתי לשפיות. איך שלא יהיה, אותם שלושה ערבים בהם אני 'חייב' לאכול בבית (והרי מיותר לציין שארוחות בימי שואה וזיכרון הן ארוחות צנועות למדי ואין מדובר במשתאות והילולה) תמיד מזכירים לי שגם ככה, לפעמים, זה נחמד ונעים. על הספה, מול איזה סרט, או עם קצת מוזיקה, בטרנינג וגופייה ועם מין רוגע ושלווה של הדבר הזה שנקרא 'בית'. ככה מצאתי את עצמי מבשל בבית השבוע, לאחר קניות מקיפות ובזבזניות מדי, כהרגלי בקודש, לדירה החדשה. אישה, סרט, סלט, פסטה, יין. פאקינג קלאסיקה בורגנית. מהמדף המאוד מגוון ב"טיב טעם" (ללא ספק הסופר עם מבחר היין והאלכוהול המרשים ביותר, By far) שלפתי בקבוק של מוסקדה שבעיני רוחי יתאים לקצת חסה עם פרמזן ושקדים להתחלה, וסומור-שאמפיני אדום אם בסוף הפור ייפול על פסטה ברוטב עגבניות. המוסקדה, או בשמו המלא Muscadet Sevre et Maine Sur Lie של Chateau de L'Hyverniere  (39שקל) מגיע מעמק הלואר, והיה בדיוק מה שמצפים ממוסקדה, הגם שכמובן לא הכרתי את היקב הזה. "סור לי" פירושו "על השמרים", פרקטיקה מקובלת ביינות מוסקדה. שישה חודשים במקרה הזה התיישן היין (במכלים, חלילה לא בעץ) על שיירי השמרים המתות, מה שמעניק את הטקסטורה הייחודית בפה, ומוסיף ניואנס קל של מורכבות ליים הפשוט והמקסים הזה. "שאבלי לעניים" מכנים הצרפתים את יינות המוסקדה השופעים מינרליות, קלילות ורעננות, ומלווים נפלא מאכלי ים טריים. לי זה עבד מצוין עם החסות, הגברת דווקא לא אהבה, מה שכמובן שימח אותי, שכן זה אומר עוד בשבילי! לא זוכר מי אמר "אני אוהב לבשל עם יין. לפעמים אני אפילו מוסיף ממנו קצת לתבשיל", אבל זה בדיוק המקרה. קצת מוסקדה לתוך הרוטב עגבניות, שאר הבקבוק לידי על השיש, ועד שהפסטה נכנסה למחבת עם הרוטב כבר לא נותר כלום בבקבוק. זה יין שהוא כמו מים, באמת (11.5% אלכוהול בלבד), במובן הכי טוב. עם הפסטה פתחנו את הסומור-שאמפיני (Saumur-Champigny) תחת התווית Reserve des Lys, שנדמה לי בבעלות Castel, ענקית היינות מצרפת, אבל זה לא באמת משנה. הרעיון הבסיסי הוא פשוט להיכנס לסופר, ועל הדרך של קניות המצרכים לארוחה, לשלוף בקבוק שייתן עודף מ-10 אירו ושישקף את מה שכתוב על התווית. מתחשק ריוחה? שיהיה ריוחה. או בורדו, או עמק הרון, או סומור-שאמפיני, כמו במקרה דנן, הכפר המפורסם מעמק הלואר המתמחה ביינות קברנה פרנק. פעולה פשוטה מאוד בכל עיר באירופה, פעולה שמתאפשרת בארץ כנראה רק ב"טיב טעם". 47 שקל בלבד (וזה עוד לפני הנחת חבר מועדון) עלה לי הבקבוק, ואחרי השלוק הראשון הסכמנו האדריכלית ואני פה אחד כי מדובר באחת הרכישות הכי משתלמות שאפשר לעשות, על אחת כמה וכמה ברשתות המזון. אשכרה אירופה. לאחר צינון קל במקרר (אני יודע שאני קצת נודניק בעניין הזה, אבל מזכיר שוב לזרוק את היין האדום למקרר לאיזה עשר דקות, כי אין דבר כזה "טמפרטורת חדר" בתל-אביב) הבקבוק הלך נהדר עם הפסטה עגבניות. גוף קל-בינוני, קצת פרחוני, ופרי טרי ורענן במרכז, ללא שום נוכחות עץ מעיקה, ועם התבלון הפלפלי הזה ושמץ הירקרקות המרנינה שאופייניים לקברנה פרנק. ארוחת ערב ביתית וצנועה למדי, מול סרט, שכמובן נגמרה בנחירות רמות שלי על הספה. חיים כמעט נורמליים. יכול להיות שאני מתבגר? Muscadet Sevre et Maine Sur Lie, Chateau de L'Hyverniere. מחיר: 39 שקלReserve des Lys Saumur Champigny. מחיר: 47 שקל