זה לא משנה אם אתה בימין או בשמאל. כל מה שבא לך בסופו של יום זה למזוג לעצמך משהו כדי לחטא את תחושת הקבס שעולה לך בגרון. נמרוד שיין שותה גלנליווט ומתאבל על ביטול ההופעה של ניל יאנג

מה, אתם צריכים לשמוע עוד פעם על "המצב"? חסר לכם? הרי אתרי האינטרנט והרשתות החברתיות הפכו לזירות בוץ של טוקבקיסטים. בכל מקום שבו אתה דורך בימים האחרונים נדבקת לסוליה שלך איזו הפרשה פובליציסטית, כשכל מה שמתחשק לך באמת זה איזה דרינק טוב של אסקפיזם, ואם אפשר אז גם קוקטיל של הדוניזם בכוס גבוהה לאישה.

כוסית להעברת "המצב"כוסית להעברת "המצב"
כוסית להעברת "המצב" במקום להקשיב לכל החפירות של "אורחנו באולפן סגן משנה איתן צוק", למה לא להעביר את המלחמה באיזו בירה אירופאית מעוננת חלקית – נגיד ברלין, או לפחות עם איזו בירה אירופאית מעוננת – נגיד ויינשטפן. רצה המזל, ונכון לכתיבת שורות אלה העיר שבה אני גר, חיפה, נשארה אי של שפיות שבה משתתפים במסיבת הטבע הישראלי רק בטלוויזיה, ועיר שבה היללות מגיעות רק מהמסגדים של השכנים ולא מצופרי האזעקות. אבל המלחמה ניכרת כאן היטב בעיקר בפניהם המודאגים של בני האדם. בעיקר אם הם דבוקים שעות ארוכות לטלוויזיה או גרוע יותר, לפייסבוק. זה לא משנה אם אתה בימין או בשמאל, כל מה שבא לך כשאתה גומר את היום זה רק למזוג לעצמך משהו, לשבת על המרפסת מול הבריזה המתוחה ולתת לאלכוהול לחטא את תחושת הקבס שעולה לך בגרון. הכאב המקומי הזה, בכל פעם שאתה עד לשנאת החינם הגואה בין שניים-עשר השבטים, ובעיקר בין אלה שקוראים לשטח, לגלח ולכסח (ע"ע - ללכת עד הסוף) ובין אלה שמלקים את עצמם בשנאה עצמית, עד זוב דם, כמו חבורת שיעים בטקס העשורא. הרי אנחנו לא כועסים באמת על המלחמה, ידענו כבר לא מעט מהן, והאדישות שבה הציבור מקבל עוד 'מלחמת אין ברירה' מפחידה לפעמים לא פחות מהטילים עצמם. זו השנאה שאנחנו רוכשים כלפי כל מי שלא חושב בדיוק כמונו, השמחה הדקה לאיד על הטילים שמאיימים על תל אביב ומצעד האיוולת שממשיך לצעוד ומעמיק עוד יותר את הקיטוב. בתוך כל זה מצאתי השבוע לנחמה בקבוק ליטר של גלנליווט נשכח, שאחרי שיושן 12 שנים ארוכות, סיים את חייו תוך שבוע לחימה הרחק ממולדתו בסקוטלנד. אם בהגדרות היצרן מספרים עליו שהוא "הטעם המייצג של ספייסייד - אלגנטי, פרחי, עם מתיקות דבשית, עוצמה ועומק" אני יכול לומר היום שמבחינתי הוא הפך השבוע לטעם המייצג של הייאוש הישראלי, שהוא אולי רב עוצמה, אבל חסר אלגנטיות, מיוזע וקל לשתייה בעומק הייאוש. לא נעים לי לקלקל למקהלת המקוננות באתרים השכנים עם דיבורים על הגועל נפש הפרטי שלי מהמצב הניאנדרטלי שאליו נקלענו, אבל סליחה, היה לי שבוע לא קל. השיא לא היה נפילה בשטחים פתוחים, אלא דווקא ביטול הגעתו של ניל יאנג לישראל. ככל שהכנתי את עצמי לביטול המופע – זה התחיל ברגע שסרן איתן צוק לבש את מדיו – לא הכנתי את עצמי לעומק השבר שיבוא בעקבות ההודעה הרשמית והסופית. ביטול הגעתו של האמן ששימש בשלושת העשורים האחרונים אבי הרוחני - ותו התקן שלי לכל אומנות שיש בה אמת, כאב ויופי - היה מכה מתחת לשכפ"צ. האמת צריכה להיאמר; זה היה צלצול השכמה צורם מאוד. אני אנסה למצוא לזה אלגוריה מתאימה. דמיינו שאתם נרדמים במטוס שמחזיר אתכם מחופשה במלדיביים, אתם עוד חולמים על ספארי הצלילות המשגע והמאנטות שריחפו סביבכם במי הקריסטל, כשגלגלי המטוס נוגעים בשריקה מרעידה במסלול של בן-גוריון וציבור הבוחרים לטוס אל-על פוצח במחיאות כפיים סוערות ובשירת "הבאנו שלום עליכם". ככה. אתם מבינים? אז זה מה שגרם יותר מכל לצניחה חדה במפלסו של השבוע. אם מטרתו של המשקה הענברי הוא לדפוק את הראש עד שהוא יהיה רך טוב טוב, אז הגלנליווט עשה לגמרי את העבודה. תוך שתיים שלוש כוסיות שכחתי שיש מלחמה שם בחוץ, והתפנה לי המון מקום לכאב הקטן והקטנוני שלי, שנולד עם ביטול הגעתו לישראל של אחד מאבות המזון הרוחני של המאה ה-20 בואכה פארק הירקון המאה ה-21. אז אני הולך למזוג לעצמי בינתיים עוד כוסית מהגלנליווט, להניח על המגש איזה דיסק של אחת ההופעות המוקדמות של ניל יאנג (כל חובב ניל יאנג יודע שבשנים האחרונות יצאו אין ספור הקלטות ארכיון משובחות של המאסטר) ולשכוח. יכול להיות שעד שהטקסט הזה יפורסם נגיע פתאום לאיזה הפסקת אש מפתיעה, יכול להיות שלא. יכול להיות שממש כרגע אנו עדים לכניסה קרקעית, וכשהתותחים ירעמו המוזות עדיין לא יסתמו את הפה וימשיכו לפרשן את המדינה הזו עד שיגעון בשלושה ערוצי הממלכה התיכונה. ויכול להיות שעד עכשיו הכול כבר נגמר ובמקום עם "מדינה תחת אש" נשארו כרגיל רק עם "מדינה תחת".