אבירם כץ, שתודות לזוגיות ארוכה ולנפש זקנה לא מחפש זיונים ואשכרה מעוניין לדבר עם בן/בת הזוג לבירה, התאהב מחדש בבר-בוניה

כבר שנתיים שאני גר בחלק הצפוני של העיר. נדמה לי שקוראים לזה "צפון ישן". בסך הכל אזור נעים, נאה למראה ויש את כל מה שצריך במרחק הליכה קצרה - בנק, סופר, בית מרקחת, סניף דואר. אבל בכל הקשור לשתיינות - הברים באזור פונים בעיקר לסטודנטיות ברייכמן שאשכרה אוהבות את המוזיקה החזקה הזאת ולגברים צעירים עם מנוי לחדר כושר שאשכרה אוהבים את הסטודנטיות האלו. אני, שתודות לזוגיות ארוכה ונפש זקנה לא מחפש זיונים ואשכרה מעוניין לדבר עם בן/בת הלוויה שלי לבירה, מוצא את עצמי רוב הזמן על קו 4, הספינה העירונית הנפלאה שלוקחת אותי לסרווסריה, לאימפריאל, למנזר, לשישקו ולמתי.

גינס מתחת לבית - מה עוד אפשר לבקש? (צילום: שאטרסטוק)
גינס מתחת לבית - מה עוד אפשר לבקש? (צילום: שאטרסטוק)
גינס מתחת לבית - מה עוד אפשר לבקש? (צילום: שאטרסטוק) כך התרגלתי לפער הזמן הבלתי נסבל בין החשק העז לבירה ועד שקו 4 (או מונית ספיישל אם אני כבר ממש חסר סבלנות) מוריד אותי במעוז חפצי. כך כמעט ונשכח מליבי אותו בר נפלא, כה קרוב לביתי, הבר-בוניה. אף פעם לא נמניתי על דרי הקבע של הבר-בוניה, בעיקר כיוון שאני לא חסיד גדול של דגים וג'וינטים לא עושים לי את זה. הבעיה העקרית שלי עם הבר-בוניה, נפל לי האסימון כשישבתי שם השבוע, היא שתמיד שאני נכנס לשם נפתחות לי הצ'אקרות של הוויסקי. אחושילינג נפתחות. אחרי פעם או פעמיים שבירה קטנה של צהריים נגררה למיני-מרתון של וויסקי, עברה איזו שנה ולא נכנסתי לבר-בוניה. בשבת האחרונה ישבתי שם בשעת בין ערביים והתאהבתי מחדש. נכון שהמחירים קצת מוגזמים, השירות האדיש לפעמים יכול לחרפן, וימי הזוהר עם עזרא על הבר וכל הסיפורים המיתולוגיים כבר לא ממש רלוונטיים. אבל עדיין מדובר באחד המעוזים האחרונים של השתיינות הנאיבית, של פאב שמח, אפוף עשן, רוק'נ'רול באוזניים, ואפס בחורות שמעלות סלפי על הבר. והגילוי המרעיש האחרון שלי: גינס מהחבית שנמזגת ממש לא רע. גינס כמו שצריך מתחת לבית שלי, מה עוד אפשר לבקש? שעה וחצי במוצאי שבת, שני פיינטים של גינס, קצת קוביות גבינה בשמן זית, קלמרי מטוגן וקצת הנסי שהחליף את הוויסקי, לא יודע למה, והתאהבתי מחדש בבר-בוניה.