טבריה, משורר סקוטי נואף ושיכור וחוטינר בחצאית - כל המרכיבים הדרושים לאירוע בלתי נשכח. אבירם כץ הלך לבארנס סאפר במלון הסקוטי כדי לאכול האגיס ולשתות ויסקי ובעיקר כדי לצחוק על חוטינר. בחצאית כבר אמרנו?

אם גדלת בתל-אביב של לפני ארבעה עשורים, אתה יודע לספר על גן החיות ששכן ב"גן העיר". אם טיילת לחופי הים בשנות ה-40, אולי נתקלת בבן-גוריון עומד על הראש. אם גדלת בשנות השמונים, אתה זוכר היטב איך נראית קסטה, ולך תנסה להסביר את זה למי שנולד בשנות האלפיים. לכל מקום וזמן יש את את המראות הייחודים לו. עבור רוב מי שהתעסק בצורה כזו או אחרת בעולם האלכוהול המראה של טל חוטינר לבוש בחצאית סקוטית היה דבר שבשגרה. אני, שנולדתי מאוחר מדי, כמעט ולא זכיתי לצפות בשמנמן השתיין מקפץ ומזיע בחצאית סקוטית, ובוודאי שלא הכרנו דיו כדי שאוכל לצחוק עליו. אז נסעתי עד טבריה כדי לראות את חוטינר בחצאית. ולצחוק.

במרכז - האגיס. משמאל - חוטינר בחצאית (צילום: חיפושית)
במרכז - האגיס. משמאל - חוטינר בחצאית (צילום: חיפושית)
במרכז - האגיס. משמאל - חוטינר בחצאית (צילום: חיפושית) על הבארנס סאפר נכתב כאן לא מעט, מי שעוד לא הבין מה זה - הנה בקצרה, ומי שכבר טחן את הסיפור הזה מספיק מוזמן לדלג לפסקה הבאה: רוברט בארנס היה משורר סקוטי שהפליא לכתוב ולחרוז, ולא פחות מכך לשתות ולנאוף. אחרי שמת, היו מתכנסים חבריו ביום הולדתו, שותים יחדיו, מעלים זיכרונות וקוראים משיריו. עם השנים האירוע תפס מימדים מפלצתיים ונתן תירוץ טוב לשתיינים תרבותיים ברחבי העולם להיפגש לארוחה חגיגית שבמרכזה ויסקי, שירים, ויסקי, אוכל ו-ויסקי. הבארנס סאפר הוא בעצם סוג של ליל סדר. יודעי דבר מספרים כי הגרסא הסקוטית גורמת לסדר שלנו להיראות כמו קייטנה. מה שכיף בליל סדר הסקוטי, כפי שהיטיב לנסח חוטינר, הוא שזה- לשם שינוי- חג שבו לא ניסו להרוג אותנו, אנחנו לא ניסינו להרוג אף אחד, שום אלוהים לא בא להציל, ובמקום המשפחה אתה מוקף בחברים. ו-ויסקי. יותר טעים מהיין הזה שסבתא שלך קונה בסופר. במלון הסקוטי זו כבר מסורת - השנה התשיעית שחוגגים שם את חג השיכורים הזה. כמה מילים על המלון, קודם כל. במקור שימש המבנה בתור בית-חולים, משנת 1894. אחר כך הפך לבית יולדות, ואז לבית הארחה, עד שב-1999 הכנסייה הסקוטית- בעלי הבית - החליטה להסב אותו למלון. חתיכת היסטוריה מפוארת - מין מקום, כמו האמריקן קולוני בירושלים, שהנפש מתרגשת להיכנס בשעריו. ההיסטוריה הנקשרת במקום עושה לי את זה יותר מעוד ג'קוזי או סאונה מפונפנת (ואם מישהו דואג - יש שם גם מתחם ספא מפנק, אל חשש). את הרווחים של המלון תורמת הכנסייה לקהילה. בתכל'ס מדובר בלא פחות מנס בלב השממה המדכאת של הדבר הזה שנקרא 'טבריה'. יפה שם ונעים שם, ובעיקר- האוכל שם לא כשר. ועוד בטבריה. זה אומר ארוחת בוקר כהלכתה, הכוללת לצד מזנון הסלטים והמאפים העצום גם נקניקים רבים, גבינות ובייקון שאפשר לקבל מטוגן עם הביצים. כי מי לעזאזל רוצה לשלם אלף ש"ח ללילה ולקבל בבוקר ג'חנון על פלטה של שבת? הוויסקי ששתינו הגיע מאחד הבתים המפוארים של סקוטלנד - גלנפידיך. נדמה לי שמאז שכולם התחילו להיות מומחים גדולים לסינגל מאלטים גלנפידיך איבד קצת מזוהרו. הוא מעוטר מדי ומוכר מדי, ואני מהמר שתשעה מתוך עשרה שתו גלנפידיך פעם ראשונה שהם שתו סינגל מאלט. אז אולי הוא לא זוכה לאותו סקס אפיל כמו של מזקקות קטנות ונדירות, אבל הוא פאקינג טעים ומוצלח. שתינו את גרסת ה-12 הקלאסית, גרסת ה-14, "אלון עשיר", שם הוויסקי מקבל פיניש בחביות אירופאיות חדשות, סוג של פריצת דרך בתעשייה הסקוטית, וגרסת ה-15, "סולרה". אני מאוד אוהב את שתי הגרסאות האחרונות, וכל פעם מתקשה להחליט איזו מהן אני מעדיף. קינחנו עם גלנפידיך 18, קלאסיקה מענגת. טוב נו, אח"כ במרפסת המשכנו גם לבקבוק של אוכנטושן שגל יניב, נציג "הכרם" הביא, אם מתעקשים. בשנים האחרונות אני כמעט ולא נוגע בוויסקי, בוודאי שלא בסינגלים שתמיד כבדים לי מדי ולא באים לי טוב כשאני מזיע. אבל שם במלון הסקוטי שזורק אותך לארץ רחוקה ונעימה יותר (אחחח! אם רק לא היה כה חם!) היה תענוג להתמסר למשקה הזהוב והמורכב הזה, ולהיזכר כמה טוב הוא יודע ללוות ארוחה. במיוחד אחרי הכוס החמישית. חוטינר ניצח על התזמורת ביד רמה, היו שני מנחים מהטלוויזיה שהיו דווקא משעשעים, וסקוטים אורגינל שהקריאו שירים בשפה לא ברורה. בין היתר נאם נציג הכנסייה הסקוטית. איש דת, שעולה ומדבר בשבחו של משורר שנאף מרבית חייו והירבה להשתכר. אתם מסוגלים לתאר רב שלנו שעולה לבמה עם כוסית משקה ומספר בחינניות על משורר שיכור ואהבתו שאינה יודעת שובע לנשים? ענק. מה אגיד לכם, בתחילת הערב זוגתי ואני לא ממש הבנו מה אנחנו עושים בין כל כך הרבה זוגות בגיל הממוצע של ההורים שלי. נכון, וויסקי חינם זה תמיד טוב (ועניין הכרחי כשנגזר עליך לראות את חוטינר בחצאית), אבל כיצד נשרוד את הזחיחות הבורגנית הזו? בסוף לא רק ששרדנו, גם היה כיף בטירוף. הנחייה מוצלחת, שירים יפים, קטע חריף ומצוין שכתבה הילה אלפרט, מוזיקה טובה, בורגנים בגיל של ההורים שלי שרוקדים ושרים, ובעיקר הרבה ויסקי טוב שמחבר בין אנשים שלא מכירים אחד את השני והופכים חברים טובים תוך שלושה סיבובים. סושיאל דרינקינג, זה כל הסיפור של החג הזה, לא? סלנג'יבה חברים!