יוסי בוזנח במסע בין דפים ומשקאות. והפעם: פיטר טשייני - וויסקי, נשים – וגוויה. או כמו שאנחנו אוהבים לכנות אותו - 007 של הוויסקי
הציטוט:
"הוא פנה והלך אל הקצה השני של הבאר. הוא אמר לבלונדית: "הקשיבי, בלונדית, תני לי וויסקי-סודה וכוס סודה עם מעט צבע בתוכה. אני אקח את שתי הכוסות עכשיו. אחר כך, כאשר אשוחח עם מר מארץ' את יכולה להכין לי משקה בבקבוק שטוח של ויסקי. אני רוצה לקחת זאת איתי. שליש וויסקי, שליש ברנדי ושליש ג'ין".
הבלונדית פערה את פיה. "הו, אלוהים.. איזו תערובת! האם אתה מנסה לשרוף את הציפוי של הקיבה שלך? אני אכין מה שביקשת, אבל מרחמת על מי שישתה את זה".
המשקה:
וויסקי, כמובן. הו וויסקי. יבורכו מי החיים הגאליים שגואלים אותי כמעט יום יום. למי אכפת אם סקוטי אירי אחראי להפצת הנוזל המרהיב הזה או שמה היה זה אירי שברח לסקוטלנד שעשה זאת. בדבר אחד אין ספק, אם כבר להרוס בירה אז זו הדרך הכי טובה שהטבע בחר.
חשוב לדעת:
הפעם הראשונה שוויסקי מוזכר ברשומות רשמיות בסקוטלנד, היא בשנת 1494 (עכשיו תגידו אתם, מה חשוב יותר, שקולומבוס גילה את אמריקה או הסקוטים את הוויסקי). עד האיחוד עם אנגליה היו סקוטלנד ואירלנד עמוסות במזקקות קטנות, ביתיות עד מסחריות. האנגלים הבינו מהר מאד כמה מיסים תכניס התעשייה הריחנית הזו וגרמו לסקוטים לברוח להרים ולהמציא שיטות הסתרה שלא יביישו את טובי ארגוניי המודיעין בעולם.
זה הצליח. ב- 1790 העריכו כי ישנן 400 מזקקות לא חוקיות מול 5 שנרשמו חוקית. באירלנד המצב לא היה שונה. אמנם האירים קצת רעבו, אבל כפי שסיפר לי ג'ון טילינג, הבעלים של מזקקת קולי, הם המציאו פטנט יוצא מן הכלל! המיניאטורה... כאשר היה מגיע פקיד מכס לבדיקת החביות, הם ניצלו את הזמן שהחביות היו פתוחות ועם חוט ובקבוק בקוטר שנכנס בפתח החבית, היו מוציאים ויסקי כמה שניתן, בין אם לצריכה עצמית ובין אם להשלמת הכנסה.
הוויסקי של פעם, עד אחרי מלחמת העולם השנייה, היו קשים, מרוכזים ועתירי אלכוהול, רבים בוקבקו ישירות מהחביות והשאר דוללו רק עד 46% כוהל בנפח. הבריטים שהיו הצרכנים העיקריים של אותה תקופה, שתו אותו נקי, עם מעט מים לריכוך והעצמת העושר הארומטי, עם קרח (כבר אז לאמריקאים הייתה השפעה), אך ברוב המקרים עם סודה, כאשר בכל בר כשהוזמן וויסקי, הוא הגיע עם סיפון סודה לצידו.