זוג בהפרעה 2: ג'יימסון קאסקמייטס וטוויסט

חיליק גורפינקל מרחיב את גבולות הגזרה ומנסה לשדך בין וויסקי למתוקים, והפעם: וויסקי ג'יימסון קאסקמייטס וטוויסט…

לפעמים אתה רוצה לחזור אל הישן והטוב. נדמה לי שעמוס קינן כתב פעם שאין דבר כזה "הישן והטוב". ואם לא כתב, צריך היה. שהרי אין דבר כזה באמת "הישן והטוב". כלומר יש. רוצה לומר, אם אז, פעם, כשהיה חדש, הוא היה טוב, למה שלא יהיה טוב גם עכשיו. ואם היה דרעק, מה בדיוק יהפוך אותו לטוב אחרי שנות דור? הזמן שעבר? האבק שצבר? וויסקי ג'יימסון האירי אינו ממש ישן וטוב. כלומר, הוא ישן מאד, מזקקת ג'יימסון הרי נוסדה ב-1780, אבל פה בארץ, אצלנו, הוא סוג של עולה חדש. טוב, חדש-ישן.

עד לא כל-כך מזמן, מי ששלטו כאן היו כמובן ג'וני ווקר, אדום ושחור, שיבאס לעשירים ומתחזים לכאלה, וג'יי אנד בי הנצחי והערסי (רק אצלנו, כמובן, בעולם הוא וויסקי מכובד מאד). אחריהם הזדנבו בעצלתיים מותגים אלמותיים כמו בלנטיינ'ס, בלאק אנד וייט שירד בינתיים מגדולתו במחוזותינו ועוד כמה. מתוחכמים ידעו שיש גם ג'ק דניאל'ס.

אבל מאז זרם הרבה וויסקי בכוסות של כולנו, וכולם כבר יודעים לדקלם, או כך לפחות זה נדמה, את שמותיהם של כל הגלנים למיניהם. פידיך ומורנג'י, ליווט ופרקלס. ויש כאלה שמכירים גם אחרים. לאפרויג ומק'אלן והיילנד פארק ומה לא. אלא שבעשור האחרון, ואולי קצת יותר, פרץ וויסקי חדש לחיינו שנשלטו ללא עוררין על-ידי הסקוטש. אני מדבר כמובן על הוויסקי האירי ומלכו הבלתי מעורער, לפחות בארץ הקודש, הלא הוא הג'יימסון. ועכשיו כבר נדמה שתמיד היה כאן.

אלא שבשביל רוב רובנו ג'יימסון הוא שם נרדף לוויסקי אחד בלבד. אפילו ג'וני הישן והטוב, אופס, הוא אדום אצל אחד ושחור אצל השני, שלא לדבר על כחול אצל מי שיכול. אבל ג'יימסון הוא תמיד ה'רגיל'. לא יעזור בית-דין ולא יעזרו אחיו הבוגרים הניצבים בגאון לצדו על מדף הברים היותר מעודכנים ומתוחכמים. בדיוק את זה מנסים (שוב) לשבור פרנסיו של הוויסקי הקליל והחמוד הזה, המזוקק לא פחות משלוש פעמים ואינו מעושן על כבול מה שמעניק לו טעם קליל במיוחד, ובכן, בדיוק את זה מנסים עכשיו לשנות יבואניו החרוצים של הוויסקי האירי הקלאסי הזה.

הם מביאים לארץ וויסקי שהוא חדש גם בקטלוג המקורי של ג'יימסון. 'ג'יימסון קאסקמייטס', חברים לחבית - בתרגום חופשי, הוא שיתוף פעולה בין מזקקת ג'יימסון המכובדת למבשלת הבירה האירית 'פרנסיסקן וול'. אנשי ג'יימסון פגשו בשנת 2013 את דייב קווין, מייסדה ומנהלה של פרנסיסקן וול, בבר בקורק אשר באירלנד. הם הסכימו להשאיל לו כמה חביות משומשות של ג'יימסון בכדי לבדוק את השפעתן על טעמה של הבירה שלו כשזו תתארח בהן. אחרי שהוחזרו אחר כבוד למזקקה במידלטון, הגיע תורו של בריאן ניישן, המאסטר-דיסטילר של ג'יימסון, ליישן בהן קצת מהסחורה שלו. וכך נולד הקאסקמייטס.

הולך מצוין עם הוויסקי

הקומוניקט (שמצטט מישהו אחר מן הסתם) מדבר בהתלהבות על טעמי קפה, קקאו, ריבת חלב ושמרים שנוספו למשקה המקורי אחרי התעלול הנ"ל. אני יכול להעיד שמדובר באחלה וויסקי שגם אם אינו מתנהג יותר כמו המשקה המקורי והוא הרבה יותר כבד ראש ורציני (שלא לצורך?), הוא מצליח לא רק לעורר עניין וסקרנות, אלא גם לגרום עונג לא מבוטל אפילו לנודניק כמוני שתמיד חיבב את ג'יימסון ושאר אחיו האיריים בדיוק בגלל מה שאינם - לא כבדים, לא מעושנים ובעיקר - לא רציניים. כלומר, לא יותר מדי. אבל שטויות, זה רק אני וגם אני כאמור נהניתי.

אחיי לנשק, המחבבים דווקא את שלל הוויסקי הכבדים והמתוקים משהו, ייהנו עד מאד. הקאסקמייטס אינו מעושן, תודה לאל, אבל הוא רציני הרבה יותר מגרסת המקור ואכן נושא בכנפיו איזו מורכבות חדשה ומעניינת. כמעט ושכחתי. אל החבר האירי החדש צירפתי חבר ישראלי ישן (וטוב?) הלא הוא הטוויסט, אותה וופלה נצחית שלא השתנתה כהוא זה מאז ילדותנו והיתה ונותרה אחד החטיפים המתוקים הכי מוזרים וסוטים, העמבה והכוסברה של עולם הוופלות שאו שאתה אוהב או שאתה שונא. אני מת על הטעם ובעיקר על המרקם המוזר, שילוב של וופלה וקרטון רטוב ומאובק. זה הולך מצוין עם הוויסקי, עם הנוסטלגיה ועם החיים בכלל, יהיו מה שיהיו.