סליחות: ג'וני איים סורי

כותבי הסנהדרינק מכים על חטא ומבקשים מחילה. והפעם: ליאור ששון מבקש סליחה מג'וני האדום

הוויסקי הראשון שהיה באמת שלי היה ג'וני אדום. הייתי בן עשרים וקצת, ובדיוק סיימתי את טירונות האלכוהול שלי שכללה הרבה וודקה, בירות, טקילה עם ספרייט ויינות ב-20 שקל. הייתי בארצות הברית, מסע מחוף לחוף ברכב ישן חבוט והרגשתי שאני גבר וגבר צריך ויסקי. ערב אחד בבר פניתי בביטחון לברמן וביקשתי ג'וני אדום עם קרח. זה הרגיש כמו ניצחון קטן. ג'וני אדום זה מהשמות האלה שמתגלגלים יפה על הלשון. אלו שיש להם סקס אפיל של שתיינים, וחוץ מזה הייתה את הפרסומת ההיא עם רוברטו באג'יו שהיה ועודנו שחקן הכדורגל האהוב עליי בכל הזמנים. אז שמעת את זה, בן אדם? ג'וני אדום, פעמיים קרח, לבחור עם התספורת הנוראית על הבר.

כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח ג'וני אדום הוא ויסקי מושלם לשתיין המתחיל. על הסקס אפיל כבר דיברנו, המחיר שלו היה סביר לסטודנט תפרן (אנחנו מדברים על 10-12 שנה אחורה, אז משהו כמו 25 שקל לכוס ו-90 שקל לבקבוק), וגם הטעם שלו היה חנפני: מלא, מעט מתקתק ובלי שאריות. אחרי רגע הגילוי נשארתי נאמן לוויסקי שלי כמה שנים. מידי פעם אמנם חטאתי בוויסקי אחר בגלל הסקרנות, אבל תמיד חזרתי הביתה לג'וני האדום, ובלילות מפוארים הרשיתי לעצמי לחלום על לגימה קטנה של ג'וני בלאק או בלו, או גרין, אבל ביום-יום אני וג'וני היינו זוג מנצח. אני עוד זוכר את עצמי על במות מאולתרות, מקריא שירה, ונאחז בו, לוקח לגימות קטנות, והוא מגן עליי ממילים ומבטים. אני זוכר אוסף מפואר של 30 בקבוקים ריקים, בסוף השנה הראשונה של הלימודים, שעמדו על מדפים שבניתי במיוחד (אגב, טיפ לתפרנים אם כבר אנחנו בנושא: אם חוזרים לבקבוק ויסקי ריק אחרי כמה שבועות, מצטבר שם שלוק שלם!). השנים עברו ואיתן הגיעו גילויים חדשים. יום אחד, בספינה בדרך לקפריסין, שתיתי ג'וני בלאק, והרגשתי כאילו כל החיים הייתי עם האחות המכוערת וכעסתי על ג'וני האדום. כמה זמן אחר כך, בסקוטלנד, ביקרתי במזקקה של גלנפידיך ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה. הסתכלתי על הרומן ההוא כעל גחמת נעורים כמעט מביכה. פתאום ג'וני הרגיש לי זול, חנפני, ויסקי של אנשים שלא מבינים בוויסקי. ואני התרחקתי ממנו. סירבתי לשתות אותו גם אם הוא היה הוויסקי היחיד בחדר. גם בימים שהיד על הארנק הייתה קצרה, העדפתי לשתות גרנט'ס או ג'יימסון, ובמשך שמונה שנים כמעט לא באתי איתו במגע. כמעט שכתי את טעמו וכמה אהבנו פעם. ואז הגיע צוק איתן. בהתחלת המבצע (אם זה מבצע, אני רמי לוי), הייתי בארצות הברית, אותה מדינה שבה ראיתי האינתיפאדה השנייה מתחילה 15 שנה קודם, שהייתה גם נקודת ההתחלה של הרומן שלי עם ג'וני. בימים הראשונים עוד סירבתי לאדג' הזה ששיחק לי על הלשון. כשישבתי בברים הסתכלתי על הבקבוק, נזכרתי ברומן הישן שלנו, אבל זה הרגיש יותר כמו פלאשבק רע מאשר קאמבק מפואר. רק כשחזרתי לארץ, בתיאום מושלם לכניסה הקרקעית, השתלט עליי הדחף פתאום. זה היה חזק ממני. ישבתי בבר עם חבר והזמנתי ג'וני, פעמיים קרח, לבחור עם הכרס על הבר. החבר הסתכל עליי ואז אמרתי לו, "השבוע גיליתי שמלחמות עושות לי חשק לג'וני אדום". בלי טקסים ובלי צלצולים, פשוט ויפה כמו שהוא, ג'וני חזר לחיי. זו הייתה כוסית מושלמת. הקרח פתח את הכובד של הבלנדד מאלט, המתיקות הייתה מנחמת, והנוסטלגיה והגעגוע יישנו את הוויסקי ב-15 שנה עד לרמה העילאית. ויסקי שהוא נחמה ונחמה בכוס ויסקי. אפילו המבצע הארור הזה קצת נשכח באותו ערב. אני וג'וני הפלגנו למסע קצר לעולם שבו דברים היו מלאי תקווה. גם מלחמות. גם החיים. יום אחר כך כבר הייתי בחנות משקאות וקניתי בקבוק הביתה. הייתי כבר אחרי האופוריה של הערב אבל הבנתי משהו חשוב: פרידות דרמטיות זה משהו שעושים צעירים. בגילי המתקדם כבר יש השלמה. ג'וני ואני אולי כבר לא נהיה חברים כמו שהיינו פעם אבל אנחנו לא ניעלם אחד לשני. הוא יהיה שם, בחיים שלי, אם מידי פעם יתעורר בי איזה געגוע, אם מידי פעם אצטרך שלוק נחמה, ואם במקרה תתחיל עוד מלחמה. סליחה, זאת אומרת, כשתתחיל.