משלחת כושלת לקוטב הדרומי, חבורה של אנגלים שתיינים והמון ויסקי. ליאור הרגיל מספר על ארנסט שקלטון ועל הוויסקי שהוא שתה ושגם אתם יכולים לטעום ממנו. כמעט

בתערוכת הוויסקי הישראלית הראשונה הוצג בין השאר ה- Mackinlay's Shackleton Rare Old Highland Malt. מדובר על וויסק מרתק בסגנונו, שמנסה לתת הצצה לעבר ומהווה נסיון רפליקה של ויסקי שיוצר לפני 100 שנה והתגלה באנטרטיקה לאחר שהושאר שם ע"י המשלחת של ארנסט שקלטון.
ויסקי כמו פעם. אוליויסקי כמו פעם. אולי
ויסקי כמו פעם. אולי סר ארנסט הנרי שקלטון, בן למשפחה אנגלית אירית, נולד באירלנד בשנת 1874 ודי מהר התגלה כהולל גדול שניחן בכריזמה וקסם שגרמו לכל גבר לרצות בחברתו ולכל אישה להיכנס למיטתו. ארנסט אכן אהב לשהות במחיצת גברים, בעיקר כאשר משקה מעורב, אבל לא פחות מכך חשק בנשותיהם – בקיצור, בנואף סדרתי עסקינן. כמו רבים מסוגו לא עשה חייל בעסקיו הרבים והכושלים (אפילו מכרה זהב בהונגריה היה שם) וניסה למצוא "מכה מהירה" תוך ניצול כוח שכנועו לגיוס משקיעים תמידי. חוש ההרפתקנות שלו והרצון בתהילה הוביל אותו למשלחת של רוברט סקוט במירוץ הגדול לקוטב הדרומי מול רואלד אמונדסן. הוא עצמו נשלח חזרה מהמשלחת הכושלת עקב מחלה, אבל החיידק נקלט והוא הצליח למצוא מימון למשלחת משלו שיצאה על ספינת "הנמרוד" בשנת 1907. למרות שיכלו להפיק לקחים ממשלחות עבר שנכשלו, חברי המשלחת, באופן בריטי שחצני למדי, לא טרחו ללמוד להשתמש היטב במגלשים נורדים (קרוס סקי) והצטיידו בסוסונים מנצ'ורים במקום בכלבים לגרירת הציוד. מבחינת מזון, הם לא טרחו להביא עימם פירות וירקות, אך מה שחשוב לסיפורנו ולאופיים של גיבוריו, דווקא הצטיידו ב-25 משטחי וויסקי, 12משטחי ברנדי, ו-6 משטחי פורט. שכחתי לציין שגם יתר החברים לא בחלו במשקה ולמען האמת  היו חבורת אלכוהליסטים. תיאור חגיגה שלהם יכול לתת מושג על אופי החבורה "הם חבשו כובעי נייר ואפים משעשעים, אליסטר מקיי הרופא התעלף לאחר 3/4 בקבוק וויסקי, פרנק ווילד נהיה עגמומי וניסה ללכת מכות כמו שעשה תמיד". המשלחת התמקמה במחנה וביצעה כמה משימות גאוגרפיות לפני שהוחלט לצאת לדרך לכיוון הקוטב הדרומי. בסתיו 1908, יצאו ארבעה מחברי המשלחת מהמחנה לכיוון הקוטב, רק כדי לגלות איזו שטות עשו כשבחרו בסוסים כאמצעי הובלה. הסוסים שקעו בשלג ובמהרה סיימו את חייהם והפכו לבשר מאכל והחבורה נאלצה לשאת את הציוד על גבה לאורך מסע שאמור היה להיות בן למעלה מ-2,700 ק"מ. המסע תוכנן להיות בן 90 יום אבל התארך ל-122. בינואר היה די ברור שגם אם המשלחת תצליח להגיע לקוטב ולחזור למחנה, הספינה לא תהיה שם כבר עקב קפיאת הים. שקלטון צוטט כמי שאמר אז "עדיף להיות חמור חי מאריה מת".
ככה הם נראו כשהם חזרוככה הם נראו כשהם חזרו
ארבעה חמורים חיים. חברי המשלחת בשובם חברי המשלחת פנו לאחור והחלו במסע לכיוון בסיס האם כשהם במצב קטסטרופלי לאחר שהתקיימו על דיאטה שכללה בסקוויטים וכדורי קוקאין. שקלטון עצמו דווקא התגלה כמנהיג למופת שהתאפיין בגילויי הקרבה הרואים. הם הצליחו להגיע בזמן לנמרוד בשארית כוחותיהם, ואפילו היו המדרימים ביותר עד אותו זמן. עיון בתמונות שלהם מגלה חבורת זקנים מרוטה למרות שגילם נע בין 27 ל-35. ב-2007 התגלו 3 ארגזי וויסקי קפואים מתחת לבקתה של המשלחת. לא ברור האם הוויסקי (Rare old highland malt whisky שעורבב ובוקבק ע"י Chas Mackinlay&Co ) נטמן על ידי החבורה כדי לחגוג חזרת מנצחים או שמא אחד החברים החביא אותם לעצמו. הבקבוקים היו קבורים מתחת לבית ואחד מהם היה פתוח, מה שמעלה חשד שהאפשרות השנייה היא הנכונה - ורוב הסיכויים שהיה זה ווילד. הבקתה הפכה למוזיאון של עמותה ניו זילנדית והיא נשמרת תחת חוקי משמורת נוקשים. לאחר משא ומתן ארוך, המיליארדר וברון הבירה ההודי האקסנטרי ויג'יי מאליה, שבין יתר עסקיו קבוצת קריקט וקבוצת פורמולה 1, וחברת הוויסקי Whyte and Mackay שמותג מקינליס שייך לה (מספרים שקנה אותה במחיר מופרז רק כי אביו אהב את אייל אוף ג'ורה ששייך לה), קיבל בהשאלה ארגז אחד והביא אותו במטוסו הפרטי לאנליזות (תוך שימוש במזרקים לשאוב הוויסקי מן הבקבוק). מלאכת השיחזור הופקדה בידיו של המאסטר בלנדר ריצ'ארד פטרסון, שלאחר טעימות ובחינות מעבדה הגיע למסקנה שמדובר במים מלוך נס, בחביות שרי מעץ אלון אמריקאי, בכבול מהאי אורקני ובבלנד של סינגל מאלטים בלבד, כנראה ממזקקה אחת. כל זאת הוליך אותו למסקנה שמדובר במזקקת גלן מור (glem mhor) ,שאיננה קיימת, אך בעזרת סטוק קטן שנמצא, פלוס וויסקים מדאלמור הקרובה, בנה פטרסון כמות מוגבלת של בלנד קרוב ככל האפשר למקור. אינני אוהב להיכנס לדקויות רישומי טעימות, אך אומר רק שהוויסקי מפתיע בצבעו הנוטה יותר לשקוף, טעמי כבול עדינים, פירותיות יפה (תפוחים? )וקצת תבלינים וטופי. הוויסקי המקורי כנראה היה צעיר למדי.

סוף דבר

ב-1911 אמונדסן הגיע לקוטב, חמישה שבועות לפני סקוט. סקוט התשוש והמאוכזב מת בדרך חזרה, ושקלטון שבור הלב יצא שלוש שנים אח"כ למסע חציית אנטרטיקה, מסע שבמהלכו נלכדה ספינתו בין קרחונים וטבעה לבסוף. לאחר חודשיים בהם שהו הוא וחבריו למסע על גבי קרחון, הם שיפצו סירת חילוץ ויצאו לאי דרום ג'ורג'יה שבו היתה תחנת ציידי לוויתנים. שקלטון הימר על צידה שתספיק לשבועיים הפלגה בדיוק (כדי לחסוך משקל) –ובדרך נס הצליח להגיע. חברי המשלחת חולצו לבסוף ע"י ספינת צייד לוייתנים. שקלון יצא למסע שלישי שממנו לא חזר. ביום מותו אמר לו הרופא שאם הוא רוצה להאריך חיים עליו לנטוש את הרגליו המגונים ולכך השיב "איזה למשל?" התשובה היתה "השתייה". הוא נקבר באי דרום ג'ורגיה הנידח. שקלטון מעולם לא איבד חיי אדם באף אחת ממשלחותיו. את הוויסקי ניתן להשג בארץ במחיר 700 שקלים והוא מיובא ע"י י.ד. עסקים. לגבי סיפורי המאסטר בלנדר?נו, טוב,הסקוטים טובים בסיפורים מגניבים, איש אחד באמונתו יחיה. נ.ב. הבקבוקים הושבו אחר כבוד למקומם בבקתה באנטרקטיקה.