צחי ימין נסע לארצות-הברית כדי להתמודד עם הפחד הגדול מהיין הזול וחזר עם תובנה מרחיקת לכת: מסתבר שהפלצנות לא תמיד משתלמת...

כמעט בכל שיחת סלון עם חובבי היין, לרבות האדוקים שבהם, תשמעו את המשפט: "יקב גדול נמדד ביינותיו הזולים ביותר". האמת היא שיש בזה הרבה היגיון. שהרי קל לעשות יין שרירי וגדול עם תג מחיר בעל שלוש ספרות, שירים את גבותיהם של מבקרי יין רבים ועל הדרך גם יגרוף תשבחות ופרסים. המתכון כבר קיים היום בספרים. לעומת זאת, קשה יותר להפיק יין זול, שתי ונגיש, ועדיין לשמור על מיתוג איכותי ולהישאר רווחיים. אבל האם יקב שכל יינותיו זולים - וכשאני אומר 'זולים' אני מתכוון להכי זולים במדינה - עדיין ראוי להיחשב כ"יקב גדול"?

אז איך באמת אפשר להישאר רווחיים כשאתה מתמחר את בקבוק היין שאתה מוכר בדולר אחד ותשעים ותשעה סנט... (צילומים: צחי ימין)
אז איך באמת אפשר להישאר רווחיים כשאתה מתמחר את בקבוק היין שאתה מוכר בדולר אחד ותשעים ותשעה סנט... (צילומים: צחי ימין)
איך באמת אפשר להישאר רווחיים כשמתמחרים בקבוק יין בדולר אחד ותשעים ותשעה סנט... (צילום: צחי ימין)

'Trader's Joe' היא עוד רשת פופולארית של סופרמרקטים בארצות-הברית. היא נחשבת לזולה כמו 'רמי לוי' או 'חצי חינם', אך גם מרבית מוצריה הם 'מותגי הבית' כמו ברשתות השיווק הגדולות. אחד ממותגי הבית היא סדרת יינות הנקראת 'Charles Chaw'. מה שמייחד את היינות אלה הוא תג המחיר -רק 2.99 דולר לבקבוק - מחיר שהופך את היין הזה לזול יותר מכוס קפה ב'סטארבקס', או בקבוק מים במזנון של ברודווי, ולכן משגע את אמריקה כבר קרוב לחמש-עשרה שנה.

בשנת 2002 החל מותג היין האמריקאי לצמוח כאשר תומחר ב-1.99 דולר ולכן גם זכה לכינוי Two" Buck Chuck", כינוי שדבק ביין עד היום. ב-2013 "התייקר" מחירו של היין ומאז הוא עומד על 2.99 דולר, בעיקר בשל עלויות ההפצה שהאמירו. מאז השקתו, נמכרו כבר למעלה כ-900 מיליון בקבוקים של 'Two Buck Chuck' ונדמה שהמגמה רק הולכת ומתרחבת.

את מותג היין 'Charles Chaw' מייצרת חברת סחר יין אמריקאית בשם 'ברונקו'. היקב נמצא בקליפורניה והוא אינו פתוח לקהל הרחב, דבר שהביא את האמריקאים להפריח אינסוף ספקולציות באשר למחירו הזול של היין. אז איך באמת אפשר להישאר רווחיים כשמתמחרים בקבוק יין בדולר אחד ותשעים ותשעה סנט?

יין במחיר של ארטיק

%d7%a1%d7%93%d7%a8%d7%aa-%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%90%d7%a8%d7%9c%d7%a1-%d7%a9%d7%90%d7%95-%d7%90%d7%95%d7%95%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%91
%d7%a1%d7%93%d7%a8%d7%aa-%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%90%d7%a8%d7%9c%d7%a1-%d7%a9%d7%90%d7%95-%d7%90%d7%95%d7%95%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%91
כדי לחסוך כל פרוטה, נדמה שב'ברונקו' חשבו על הכל. הכרמים אמנם נמצאים באזור היין הגדול ביותר של ארצות-הברית - ועל הדרך נהנים גם מהמיתוג שלו - אך הם נטועים בקרקע זולה (הן ייננית והן נדל"נית) ומישורית, הממוקמת באזור החם יותר של קליפורניה - מיקום המאפשר לגפנים להניב כמויות פרי גדולות מהרגיל. בנוסף, שורות הגפנים הארוכות באופן יוצא הדופן, חושבו כך שהבוצרת המכאנית, המייתרת את העסקתם של עשרות עובדים בזמן הבציר, תעשה כמה שפחות פניות כדי להקטין את עלויות הדלק.

מלבד כל אלה, חביות העץ היקרות הוחלפו בשבבי עץ זולים השוחים ביין התוסס. ולא די בכך, אז גם בקבוקי היין של 'Charles Chaw' עשויים מזכוכית דקה מהרגיל המפחיתה את גודל הבקבוק ובכך גם את עלויות ההובלה והאחסון; הפקק עשוי משבבי שעם דחוסים שהודבקו, ולא משעם מלא; והשמועות גם אומרות שלאחר הבציר הענבים לא עוברים עוד סינון, אלא מוכנסים לסחיטה יחד עם האשכולות הרקובים, העלים, השדרות והחרקים.

כל ישראלי אשר הורגל במשך שנים למחירי יין מופרכים, חי באשליה שיין שעשוי כהלכה חייב להיות יקר. משום כך, כאשר ביקרתי לראשונה בחנות היין של 'Trader's Joe' במנהטן, וראיתי עשרות אנשים ממלאים את עגלותיהם בבקבוקי יין שעולים כמו ארטיק בחוף הים של תל-אביב, הבנתי שלושה דברים. הראשון - יש מצב שהישראלים הם פראיירים. השני- יש מצב שאמריקאים לא מבינים ביין. והשלישי- יין טוב הוא יין שמשרת את המטרה, ולכן יש מצב שיין פשוט וזול עונה על דרישותיהם של המוני צרכנים, ובטווח הרחוק גם שובה לקוחות נוספים בקסמו של עולם היין.

היין ופסיכולוגיית ההמונים

%d7%a1%d7%93%d7%a8%d7%aa-%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%90%d7%a8%d7%9c%d7%a1-%d7%a9%d7%90%d7%95-%d7%90%d7%95%d7%95%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%90
%d7%a1%d7%93%d7%a8%d7%aa-%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%90%d7%a8%d7%9c%d7%a1-%d7%a9%d7%90%d7%95-%d7%90%d7%95%d7%95%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%90
אז כדי לברר מי פה צודק באמת החלטתי לנסות את היינות של 'Charles Chaw'. זה לא היה קל, צריך להודות. לא בגלל המחיר - 2.99 כפול שבעה בקבוקים: שלושה לבנים, רוזה אחד ושלושה אדומים. אלא משום שכדי ללגום את היין הייתי צריך להתגבר על אותו מכשול פסיכולוגי, שהרי בטח מדובר ב"יין פטישים". אפילו גייסתי למשימה כמה חברים אמריקאים בתור קבוצת ביקורת. זה גם מה שאמרתי להם. אבל בינינו, רק רציתי לוודא שאם היין כל-כך רע, אז כדאי שאדע את זה עוד לפני הלגימה הראשונה.

התחלנו עם הפינו גריג'יו. באף הוא אפילו קצת הרשים. או לפחות לא הפחיד. קצת אגסים, הדרים ורמז למתקתקות. סיומת קצרה מאוד, אך די מאוזנת, ביחד עם מתיקות לא מוגזמת. החבר'ה האמריקאים אמרו שהם היו לוקחים אותו איתם לים או לפיקניק בפעם הבאה, ואני הסכמתי בהתחשב במחיר. הסוביניון בלאן, לעומתו, היה קצת פחות מוצלח. בסגנון שהולך לכיוון הניו זילנדי, אבל רק בכיוון, ודי רחוק מהמטרה. צבע קש זהוב, מבעבע קלות, מתיקות מרגיזה ואפטר-טייסט מעצבן. גם החך הישראלי וגם החך האמריקאי היו תמימי דעים שזה משהו שלא נרכוש שוב בכל סיטואציה שהיא.

המשכנו לשרדונה שהיה הטוב ביותר מבין היינות הלבנים. אשכולית, וניל וקוקוס באף. בפה קריספי, עם חמיצות קלה לשם שינוי. אני אמרתי שהייתי קונה ארגז כדי שיהיה תמיד יין לבישול בבית, שאפשר אפילו ללגום מדי פעם. האמריקאים אהבו ואמרו שהיו לוקחים אותו אתם לארוחה בלי להתבייש. לא נעלבתי כי אני מודע לזה שאני פלצן יין.

היין הזול - פסגת הפחד

%d7%a1%d7%93%d7%a8%d7%aa-%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%90%d7%a8%d7%9c%d7%a1-%d7%a9%d7%90%d7%95-%d7%90%d7%95%d7%95%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%93
%d7%a1%d7%93%d7%a8%d7%aa-%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%90%d7%a8%d7%9c%d7%a1-%d7%a9%d7%90%d7%95-%d7%90%d7%95%d7%95%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%93
הבא בתור היה ווייט זינפנדל עם 10.5% אלכוהול. צבע אדום בהיר, ארומה של תות וקצת תיבול שמזכיר יין זינפנדל אדום זני ומרוכז, כזה שעושים בערימות במחוז "לודי" בקליפורניה, שגם ידוע בכינויו "בירת הזינפנדל העולמית". הלגימה הראשונה (והאחרונה) היתה מאכזבת מאוד. יין מתוק להחריד ושטוח לגמרי. האמריקאים אומרים שסבתא שלהם תמות על זה. אני אומר שאפילו סירופ לשיעול טעים יותר.

המרלו כבר היה סיפור אחר. יין של ממש, גם באף שהזכיר דובדבנים ווניל (מוטיב חוזר שנובע משבבי העץ האמריקאי), וגם בפה שהיה חלקלק ועגול ועם סיומת בינונית-קצרצרה. אחלה יין למתחילים. הוא נשאר כזה גם כשהחלטתי לבדוק אותו אחרי יומיים כי הייתי צריך יין בשביל הראגו שהכנתי. אני והאמריקאים מסכימים שזו עסקה שווה. השיראז שטעמנו אחריו הזכיר לי למה תמיד פחדתי לטעום יין אמריקאי בשניים ומשהו דולר. צבע של פינו נואר וריח של לק מהול בגומי שרוף, טעם שטוח עם סיומת קצרה. כולם בחדר עיקמו את הפרצוף משום שהיין לא היה שתי בכלל. קצת מבאס.

היין האחרון בטעימה היה קברנה סוביניון. צבע ארגמן וניחוח של קברנה טיפוסי. קצת עוקצני עם סיומת בינונית, אך עדיין יין מאוזן ונעים לשתייה. בהתחשב במחיר הוא היה המצטיין שבאדומים. גם לגביו היתה תמימות דעים. זהו יין שבא לענות על צרכים כמו מרבית יינותיו של היקב - בין אם אלו צרכיהם של סטודנטים עניים, אורחים קמצנים, אנשים שרוצים יין זול, יציב ויומיומי, או סבתות שחולות על מתוק. חלק מיינותיו של 'Charles Chaw' בהחלט עונים על הדרישות הללו והם אלה שהופכים את היקב הזה ליקב גדול.