חיים על זמן שאול

מיכל לויט נסעה שוב לברלין כדי לזלול אויסטרים דבר ראשון על הבוקר בקה-דה-ווה. נכון שבפעם הראשונה זה היה מאכזב, אבל הפעם העיר חיבקה אותה ממש חזק. הכל יחסי(ם)

הרבה שנים עברו מאז בילינו הוא ואני ביחד. היינו צמודים אז, כנראה יותר מדי, אז נתתי לזמן לעשות את שלו, ונפרדנו לדרכנו. והיו דמעות ושיגעונות, אבל הזמן עשה את שלו, וגם אנחנו, ונראה שהתבגרנו אז באתי אליו לברלין.

ההיפסטריאדה מסביב עשתה לי נעים (צילומים: מיכל לויט) הפעם הראשונה שלי עם העיר היתה לפני שנתיים. שאול המליץ לי אז ללכת לזלול אויסטרים בקה-דה-ווה דבר ראשון על הבוקר. כשחזרתי לארץ הוא כבר לא היה. אולי בגלל זה ברלין לא היתה טובה אליי בפעם הראשונה, אבל הפעם היא חיבקה אותי אליה חזק. הצלחתי למצוא כרטיס טיסה מאיטליה ב-60 יורו, ושאלתי אותו אם יש לו מיטה פנויה, כי ידעתי שהוא שוב ברח לברלין, בדיוק בזמן. היינו צמד-חמד שוב, מבלים ביחד מבוקר עד ליל ומשוחחים על השנים שעברו, על שינויים בהרגלי הצריכה, על יציאה מארונות, ועל ארצות חדשות ומחוזות פתוחים לרווחה. הוא עקר אותי מהעיירה הקטנה בה אני חיה בגעגוע מתמשך בחודשים האחרונים, והכניס אותי הישר לתוך חיי היום-יום של ברלין, חיי עוני עשירים שמתעוררים לחיים באחת בצהריים ונמשכים אל השעות הקטנות של הלילה. מי בכלל צריך את תל-אביב? k-fetisch Wildenbruchstr. 86, Neukölln אני יודעת, זה אתר אלכוהול-אנטי-היפסטרי, ואני בכלל מה לי ולקפה, מעולם לא הבנתי את הקונספט של לשלם עבור שתיית קפה מחוץ לבית, אבל כשהוא לקח אותי לשם נשביתי בקסמיה של ברלין. אולי זה בכלל הגעגוע לתל-אביב שהצליח להוציא ממני כמיהה אפילו למקום דוחה כמו נחמה וחצי שנראה שבוסס בדיוק על הקפה הזה, אבל משהו שם עשה לי להרגיש שייכות ורצון להישאר. יותר מזה, הוא הצית בי מחדש את הכמיהה להגשים את החלום התל-אביבי ו"לפתוח מקום". ההיפסטריאדה מסביב עשתה לי נעים, ואורות הלפטופים הקודרים ליטפו את נפשי האורבנית האבודה. הבריסטה שפלירטטה והניחה שלוש עוגיות במקום אחת גם היא לא הזיקה לתחושה הנעימה, וכך מצאתי את עצמי יושבת בבית קפה 8 שעות. נו שוין, פחות אלכוהול פור מי. Absinthdepot BerlinWeinmeisterstrasse 4, Mitte אחרי כמות הקפה והסיגריות היינו חייבים לשחרר את התודעה, והחלטנו ללכת על זה בגדול. בחנות האבסינת שבאיזור מיטה, נמצאים למעלה מ-100 סוגי אבסינת שונים, וכן מרצ'נדייז מגוונים כגון כוסות, קנקנים מיוחדים, סיגרים ופוסטרים מעניינים. סמכנו על המוכרת, על אף שהיתה קצת משונה, והלכנו על טעימה עיוורת של 4 סוגים שנעו מטעמים אניסיים ללימוניים. את האחרונים מן הסתם חווינו מתוך תחושה אימפרסיוניסטית ויצאנו משם כשידידי רוקד לצלילי הקברט שבראשו ואני מזמזמת שירי מחזות זמר ומחפשת פיות ירוקות. לסקרנים, מדי פעם ניתן להירשם לסשן טעימות מיוחד שעולה כ-20 יורו לאדם, או לקבוע מראש לקבוצות של בין 5 ל-10 אנשים. ThemrocTorstr. 183, Mitte הפעם אני לקחתי את המושכות בידיים, והובלתי אותו למקום שנורא אהבתי בפעם הקודמת. מדובר במקום קטן ומקסים עם קונספט של 3-4 שפים צעירים מכל העולם שמתחלפים מדי יום. הם מגיעים מדי ערב עם שקיות מהשוק ומכינים 3 מנות ביתיות: ראשונה, עיקרית וקינוח. יכול להיות שהיתה זו היעדרותה של השפית הצרפתייה המקסימה שהיתה בפעמיים הראשונות שפקדתי את המקום, אבל בפעם הזו התאכזבנו מאוד. האירוח כבר לא היה אישי, והאוכל היה סתמי ויקר: קפונטה סיציליאנית חמצמצה-חריפה ומולים בשורשים עם צ'יפס רך ומביש לצד איולי שניחם אותו בטעמיו השומיים, וזה הכל. המוסקדה שהזמנו ריכך את החוויה, בעיקר לאור העובדה שנמאסו עליי היינות הלבנים האיטלקיים החמצמצים, וחשקה נפשי בצרפתי שכזה. בינינו, 35 יורו לאדם זה לא מחיר אטרקטיבי במיוחד לבוהמיינים דמיקולו שכמונו, שחיים חיי עוני רגישים. Cocolo RamenGipsstr. 3, Mitte הייתי חייבת טעמים אסיאתיים, והרבה. אחרי חודשיים וחצי של אוכל אירופאי במיוחד הלשון שלי הבינה את אהבת האמת שלה. מעולם לא ידעתי עד כמה הטעמים מהמזרח הם חלק אינטגרלי מהתפריט התל-אביבי שלי, אבל החך רצה למון-גראס, פיש-סוס ושמן שומשום והחלטתי להעניק לו לא מעט מהם בברלין. אז אכלתי סושי נורא מגעיל שאפילו לא שווה לנקוב בשמו ב-oranienstrasse, ועוד מרקים תאילנדיים משביעים מדוכני רחוב וחורים בקיר, שהצליחו לספק אותי באופן זמני, וגם בקוריאנית הידועה Kimchi Princess, שלא הצליחה לענג אותי מספיק עם מנת Daenchang jjigae (מרק מיסו, טופו, ציר ים ופירות ים) שיצאה תפלה ביחס לסך מרכיביה ולעובדה שביקשתי שישרפו לי את הלשון עם חריף.

תודה לאל על הראמן. כנראה לאור העובדה שמעולם לא ביקרתי בניו-יורק או ביפן, עד השבוע לא ידעתי עד כמה המאכל הזה טעים. הזמנתי Tonkotsu ramen, ראמן הכולל ביצה קשה-רכה, בצל ירוק ולמון-גראס, ג'ינג'ר כבוש, ציר מפוצץ אומאמי, ואת הפורק-בלי הכי טעים ונימוח שיצא לי לטעום. דמעה ירדה על לחיי כשהבנתי ששוב אנחנו צריכים להגיד שלום. ואולי היה זה הסאקה, שתמיד עושה לי קצת להשתגע. כשחזרתי הביתה לברה, מוצפת באורבניות שזקוקה למנוחה, חלחלה בי ההבנה של הזמן, ושל מערכות יחסים שהולכות ובאות. הגעגוע שמציף אותי מדי שישי בצהריים יאלץ להרגיע את עצמו ולתת לזמן לעשות את שלו. אם אני והוא חזרנו לעצמנו וברלין שינתה פניה אליי, הכל אפשרי.