נמרוד שיין הלך לפגוש את האלוהים החדש. בדרך הוא עצר במלגה לאכול משהו וגם לשתות משהו כדי לא להגיע לוורשה על בטן ריקה
נמרוד שייןמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
נמרוד שיין הלך לפגוש את האלוהים החדש. בדרך הוא עצר במלגה לאכול משהו וגם לשתות משהו כדי לא להגיע לוורשה על בטן ריקה
לאחרונה הזדמן לי לבלות כמעט שבועיים באירופה, כשאת הזמן חילקתי שווה בשווה בין ספרד ופולין. שעות שברתי את הראש כדי למצוא אלגוריה משעשעת על המעבר בין הספרדים לפולנים, אבל לא העליתי דבר זולת זאת: מעבר בין ספרדים לפולנים.
חמון חמישה כוכבים (צילומים: נמרוד שיין) חמון חמישה כוכבים (צילומים: נמרוד שיין)
אני מניח כי אם אני הייתי זה שמתכנן את המסע, הייתי קובע מסלול הפוך, מתחיל בגדנסק ובוורשה הקפואות ומסיים באוויר החם והיבש של מלגה אשר בחבל אנדלוסיה בספרד, אבל המציאות היא זו שתכננה את המסע, לכן, התחלתי דווקא במלגה.
מלגה הנהדרת, אשר בעזרת האיחוד האירופי צחצחה את רחובותיה, סילקה בתי עסק עבשים ובמקומם הציבה מדרחובים וסמטאות ציוריות, ובמקום הנמל הישן העמידה נמל פתוח וידידותי לתפארת. נכון, כשהעיר מתחילה לקבל צורה של חנות מזכרות לתיירים זה מזכיר לי את הצדדים הפחות נעימים של ברצלונה, אבל במקום שבו החמון איבריקו הוא האלוהים החדש וכשאתה יודע כי רצועות הבשר הנימוח המונחות על הצלחת ניזונו בעבר מאצטרובלים, פטריות ועשב ירוק, אתה יושב כמו תלמיד שקדן עם אורן שהגיע מהשגרירות במדריד ומוריד עוד בקבוק צונן של Cruzcampo שחוגג השנה יומולדת 110.
את המבשלה הזו - הגדולה בספרד - כבשו כבר ההולנדים של הייניקן, אחרי שנכבשה כבר על ידי החבר'ה מגינס. אבל מה זה חשוב. הבירה הזו רצה עם הפלפלים הירוקים הקטנים האלה שנראים מאוד מאיימים אבל אחרי שמקפיצים אותם בשמן-זית ובוזקים מעליהם מלח גס הם אינם חריפים כלל. כמו בכל עיר שפויה באירופה, מחיר הבירות במלגה הוא פשוט מגוחך, וגם את הסן-מיגל המוכרת, או את האלהמברה המוכרת פחות והצנועה (הבקבוק מגיע ללא תווית נייר אלא רק עם הטבעה על הזכוכית), ניתן ללגום פה ללא חשבון גם במקומות הנחשבים ביותר.
רק כדי להכניס לפרופורציות, רחובות מלגה משובצים בבתי טפאס זולים המציעים CANA+TAPA - בירה ומנת טפאס קטנה ליד ביורו ומחצה. כן, בירה ונשנוש ב-7 שקלים. ברלין עאלק. נכון שהמחיר למנת חמון חמישה כוכבים או ערימת סרדינים מטוגנים ומתפצחים תעלה כבר מעט יותר, אבל עדיין, לעומת הערים הפולניות שבהן אבקר בעוד יומיים ובהן הטמפרטורה תצנח בלי למצמץ ב-25 מעלות צלזיוס (כן!!! בעוד שבמלגה הטמפרטורה ביום עומדת על 26 מעלות, בוורשה למשל, באותו יום באוקטובר היא לא תזוז ממעלה אחת) מלגה היא התפוצצות גלקטית של טעמים, וקל לשכוח שהאנשים החייכנים האלה, שהשפה שלהם היא מוסיקה רומנטית, זרקו אותנו מכאן לפני קצת יותר מ-500 שנה.
אם אתם שם ונמאס לכם להיטגן על החוף של קוסטה דל סול כמו שרימפסים צרפתים, נסו את החצר השמחה של בודגה בר El Pimpi, ואת קשת הטאפסים המצוינת שלהם, או את בר טעימות הייןAntigua Casa de Guardia מול הנמל שהושק כבר ב-1840 ועד היום שותים בו יין מתוק או חצי יבש בעמידה (כי אין כיסאות) ואת מספר הכוסיות ששתית מסמנים עם גיר על הדלפק. היין שנמזג שם מהחבית הוא אולי לא הכי אנין בעולם, אבל בשביל כמה גרושים זאת חוויה נחמדה. בכל מקרה, ממש בסמוך יש כמה ברים אנגלים ותמיד תוכל לשטוף את הפה מכל המתוק הזה עם בירה צוננת וקערת קלמארי.
לגבי השאלה המשמעותית ביותר ליהודי הנודד - מה דוחפים במזוודה? ובכן, מלגה היא לא המקום לחפש בו אחר אלכוהול משובח להביא הביתה. היין המקומי שעליו גאוותם - למרות שהוא מוערך פחות ממה שמגיע לו - הוא מצוין, אבל לא משהו ששווה להסתבך בגללו במשקל עודף. החמון הוא תמיד סיבה להזיע בביקורת הגבולות, אבל גולת הכותרת הוא ללא ספק עץ הזית ומוצריו.
נכון שזה נראה מוזר לסחוב זיתים מהשוק של מלגה, כי הזיתים שלנו נותנים עבודה לא רעה בכלל בשביל 50 שקל לקילו, בדיוק כמו הגבינות הקשות הנהדרות שהם מייצרים. אבל שמן-הזית המקומי הוא מוסיקה אנדלוסית בפני עצמה, ושניים שלושה בקבוקים קטנים בטעמים שונים יוכיחו את עצמם בארוחת הערב הקרובה, כשתמזוג אותם לצלוחיות קטנות ותקבל המהומים ומצמוצי שפתיים של עונג מהאורחים. אה, ואם אתם נופלים על בקבוק של סיידר טוב ולא יקר, כמו נאמר Sidra El Gaitero, עטפו אותו היטב ופתחו אותו צונן היטב באותה ארוחה ספרדית קטנה שתערכו עם שובכם.
ומה עם גדנסק או וורשה אתם שואלים, על זאת בפעם הבאה. אני לא רוצה לקלקל את הטעם הנפלא של ה-Aperitivos de la casa עם הטעם של מרק העוף הנורא ההוא שאכלתי במסעדה המקומית והיקרה מדי בוורשה. נכון שהוודקה זה כבר סיפור אחר, אבל סבלנות.
