ביום בו התחיל הקיץ ירד בריגה גשם זלעפות וגיל ססובר שוטט בשוק הענקי, בין אווזים מעושנים לדגים כבושים. גם בירה הייתה שם כמובן

בבוקר, גשם קטן נופל על החלון. הוא עוד יגדל. אחרי שאני מבין שאין לו כוונה להיפסק, אני יוצא אל השוק שנמצא ליד הבית שלי. מי שמדמיין איזה שוק הכרמל, התקווה, או מחנה יהודה, טועה טעות מרה. גם מי שמפנטז על שווקים פתוחים כמו אלו של ברוז' או קלן, של ניס או מארסיי, של בנגקוק או סיאול, טוב יעשה אם יגנוז את מחשבותיו.

השוק בריגה, מבט מרחוקהשוק בריגה, מבט מרחוק
השוק בריגה, מבט מרחוק השוק המרכזי של ריגה, 72,000 מ"ר גודלו, יושב בתוך ארבעה האנגרים של צפלינים ששימשו את צבא רוסיה הלבן במלחמת העולם הראשונה. דלתות מנחשות נפתחות ואני נכנס להאנגר הראשון, שמוקדש לדגה המקומית. עשרות דוכנים שמציגים כמעט אותה הסחורה - ביצי סלמון לפי דרגות, כתומות כתומות, מסודרות בכלי פלסטיק לפי הגודל ונמכרות לפי משקל; דגי קוד מנוקים, עשרות צורות של דג הרינג מקומיים – מוחמצים וכבושים, מעושנים ומיובשים, מגולגלים, שוכבים ועומדים; שפרוטים, ארוזים בקופסאות הצועקות - "הזהב של ריגה" או בקופסאות מתכת גדולות; הליבוטים שהשד יודע מה עשו להם - כבושים זה בטוח, אבל מרוחים בכל מיני תבלינים ותותי יער מקומיים. רק אחרי כמה חנויות מגיעים אל הדגים הטריים. 65 אלף טון דגים מוציאה לטביה מן הים בכל שנה (בארץ, לשם השוואה, מדובר על 2500). המיטב מונח לפני בשוק המרכזי של הבירה שמאוכלסת בשליש מתושבי המדינה. השפרוטים הם הכוכבים הבלתי מעורערים של השוק. החנויות מלאות שפרוטים ממוינים על פי הגודל, כל כך מבריקים ושמנמנים עד שנדמה שבא להם לשחות חזרה לים; דגי קוד, סלמון מקומי ומקרלים (שבארץ אנחנו זוכים לראות אותם רק קפואים או מעושנים), במשקל 500-700 גרם, שמנים-שמנים, מושלמים לעישון; קרפיונים שעדיין מזיזים זימיהם על הקרח הדק; שפמנונים; פורלים יפיפיים וחניתנים - בדיוק אותם חניתנים שאפשר למצוא אצלנו. אני לא יודע למה, אבל החניתן (שהדייגים שלנו קוראים לו שפיצים) מרגש אותי, אולי כי דווקא לו לא ציפיתי. כל הקונים קונים כמעט אותו דבר, בני הדור שעוד ידע את אמא רוסיה, במטפחות ועגלות, באים לעשות שוק לקראת שבת. צמאה נפשי לבירה ובנושא הזה אין בעיה. עשרות ברזים קוראים לך מכל עבר, ואני נכנס למסעדה קטנה, בקושי דלפק, ויטרינה עם כמה ברוסקטות של מקרל כבוש על לחם לבן שחור כעוגה, עוד כמה מיני מוחמצים וכבושים, וארגז קרח עם כמה דגים טריים. אני מצביע על הליבוט ועל ברז בירה. "איך אתה עושה אותו?" "מנקה, מלח, פלפל, שום, קצת תבלינים ולתנור". לפי איך שהוא נראה ברור שיהיה טעים. ישבתי וחשבתי כמה טיפשים יכולים להיות היהודים, ומה מתבקש יותר מזה אצלנו בנמל יפו. לא שאין תב"ע, לא שאין תכניות מפורטות, אבל שוק דגים אין, ומסעדה פשוטה מאין כמוה גם אין. אני יוצא בקריאה נרגשת להפסיק את הקשקוש הזה ולארגן כזה בנמל יפו. תפוח אדמה עם ים של שמיר, קישואים קלויים ופלפלים מוגשים בסלסלה ודקות ספורות אחר כך מונח לפני הדג עטוף בנייר האלומיניום שליווה אותו בתנור, שוחה בתועפות של חמאה. כמה פשוט, ככה טעים.
דגים מעושניםדגים מעושנים
חזירים טריים ודגים מעושנים מחר היום הכי ארוך בשנה, פתיחתו הרשמית של הקיץ, ובחוץ כבר לא גשם דק. זה גשם גדול. 11 מעלות. מעילים. מטריות. כמו חורף קשה בארץ. אני לא רוצה לתאר לעצמי מה קורה כאן בינואר, כשהים הבלטי קופא ורוחות קרות מתגנבות מתחת לשכבות. אחר כך אני רוכש מטרייה והולך לביקור בבר שעליו כתוב "הבר הכי עתיק בריגה". בבר הכי עתיק בריגה, כנראה מתוך רצון שלא להישאר מאחור, מוקרנת תכנית בישול מיפן ומנוגנת מוסיקה זוועתית מהרדיו. הבירה, מקומית ונהדרת, טרווטה שמה (אם הצלחתי להבין, משמעות השם הוא "עיר קטנה"). הברמן מוציא עיתון ומראה לי כתבה שבה מסופר כיצד זכתה בשנה שעברה במקום השני מתוך 78 מתחרים בתחרות בירות. הוא משוויץ כאילו בנו בישל אותה. הבירה נולדה ב-1971, כמעט פרסטרויקה. טוב לאדם שתהייה לו מטרה. מחקרים רבים מגלים שאדם עם מטרה אינו נוטה למות. חוט עבה מחבר אותו לחיים ולא נותן לו ליפול בקלות. גם לי בבוקר שאחרי הייתה מטרה. וילנא. על מנת להגשים את המטרה יש להגיע לתחנת האוטובוס, השוכנת בצמוד לשוק כמובן, כי רכבת משום מה אין. מאות דוכנים של דובדבנים בצבעים, גדלים ומינים שונים, תותי בר, תותי עץ, עגבניות עם חריצים וצורה שונה כל אחת ומן הסתם גם טעימות, שום אביב טרי וגדול כראשו של בצל, קישואים, פטריות שנקטפו ביער, אפונה לבנה, ומה לא. פתאום אני מבין שטעיתי טעות מרה. השוק המרכזי של ריגה, על 72,000 המטרים הרבועים שלו, אינו מחולק לארבעה האנגרים - הוא מחולק לחמישה. ליד הארבעה הסדורים אחד ליד השני, נמצא אחד במאונך להם. נכנסתי. לא נעים להיות מגדל בקר במקום כזה. המקום הוא מקדש לחזירים. תשעים אחוז מהדוכנים מוכרים בשר חזיר - ויש כאן מאות דוכנים (הכל נקי ומסודר, בדיוק כמו בהאנגר הדגים) - רגלי חזיר, פטמות חזירה, בייקון, בטנים שלמות, מעדני חזיר כבושים, מיובשים וכבושים, חזירים שלמים, חזירים של לפני עיבוד וחזירים של אחרי – יש כאן הכל. יש גם כמה דוכנים של עופות נפלאים לא פחות. אני לא מתכוון לתרנגולות, למרות שגם הן נוכחות, אלא בעיקר לאווזים וברווזים שעשו בהם שמות: נקניקים, ומעושנים (הם אוהבים לעשן כאן הכל. אולי מפאת שפע העץ, אולי סתם כי זה טעים), שלמים וחתוכים - כמעט כולם בצבע בורדו כהה. למרבה הצער אין כאן דוכן שמגיש קצת מזה וקצת מזה. ברזי בירה דווקא לא חסר.
קצת קוואס לקינוח הדגקצת קוואס לקינוח הדג
קצת קוואס לקינוח הדג הצמא והרעב תוקפים אותי ובלית ברירה אני חוזר לדוכן בהאנגר הדגים כדי לאכול כמה ברוסקטות עם דגים. מאחורי הדוכן השכן עומדות עשרות חביות בירה, ריקות ומלאות, ומיכל נירוסטה בנפח 500 ליטר מלא בקוואס, שעליו מדבקה עם התאריך של אתמול. 500 הליטרים, או מה שנשאר מהם, חייבים להיגמר עד מחר. בקצב שאנשים ממלאים ממנו בקבוקי ליטר וחצי, אני מהמר שמחר אפשר יהיה להפוך את המיכל, לנער ואולי טיפה בודדת תישאר. באמצע השדרה המרכזית של העיר העתיקה, כמאה וחמישים מטר מהעמוד הגדול עם האישה שמחזיקה שלושה כוכבים, עצרתי בבר קטן כדי לראות קצת כדורגל. מקום כזה יכול להשתתף בתחרות לוקיישן בין דיוויד לינץ', האחים כהן ואלמודובר: ברמנית אחת גמדה שבכל כמה דקות נעלמת וחוזרת לבושה בז'קט שונה, ברמנית שנייה, ענקית, עם טלפיים במקום אצבעות, ארון שמפניה שלא היה מבייש את צ'רצ'יל עליו השלום ובקצה הבר יושב בחור, ספק קזאחי ספק סטאני אחר, מעשן נרגילה. מסי כבש. אם לא הייתי בטוח שהם לא מבינים עברית, לא הייתי מעז לרשם ביומן מיני פרטים. זה היה מקום מפחיד. רק כשירדתי להטיל את מימיי, הבנתי שזה מועדון חשפנות שהציב כמה מסכי טלוויזיה כדי לעשות כמה לירות במשך היום, בחוסר סטייל מוחלט. בערב יבואו אחרים, ישתו וו קליקו וישאירו מאות דולרים בחזייתה של הגמדה.