טיסה נעימה

ניר קיפניס לא מבין למה חברות תעופה שטוענות שהחופשה מתחילה כבר במטוס בכל זאת לא נותנות לנו לשתות קצת בדרך ויוצא בקריאה נרגשת: "בחייאת, תנו להרטיב את הגרון"

היו שנים שבהן הטיסה לחו"ל הייתה חלק גדול מהחוויה, לא פחות מנופיה הקסומים של ארץ היעד. המבוגרים שבין הקוראים רשאים לחזור בזיכרונותיהם לשנות השבעים, איך הייתה כל המשפחה נאספת כדי לקחת את התייר הפרטי שלה לנתב"ג, לטפס לקומה השנייה כדי לראות אותו ממריא – ובשובו ארצה היו מתכנסים כולם שוב בנתב"ג כדי לראות את הפלא: חזר ארצה בחתיכה אחת – מי היה מאמין.

הספיק לתחילת הטיסה בלבד. ואז מה? עם השנים קצת התבגרנו. שירותים זערוריים שברגע שבו סוגרים בהם את הדלת – נדלק מיד האור (כדי שתוכל לראות טוב יותר שאתה עומד בגרביים בלבד בתוך שלולית השתן שהשאיר שם הנוסע הקודם), כבר נראים לנו, אפס, קצת פחות מגניבים. הוסיפו לזה את הבידוק הביטחוני הקפדני, ביקורת הגבולות, ההמתנה למזוודות בנחיתה ועוד – ונקבל שלפחות למי שמזדמן לו כבר לנסוע לא מעט, הטיסה הפכה מחלק מהבילוי, לרע הכרחי בדרך אליו. יחד עם זאת, מרגע שהגעת לאזור הדיוטי-פרי, אתה נתקף ב"היי" קטן, משהו מסוג השמחות המשוחררות – שהרי כל הטרדה כבר מאחוריך וכל העולם לרגליך. אני לא בקי עד כדי כך במחקרים בפנימיים של ג'יימס ריצ'רדסון, אבל אני משוכנע שחלק הארי של הקניות, מעבר לבושם, ספר ובקבוק וויסקי, הן אימפולסיביות לגמרי – כי כשאנשים מרגישים כבר קרוב לשמיים, הם שולפים ביתר קלות את הארנק. עכשיו אנחנו במטוס, כשגם הטיסה הקצרה יחסית לאירופה, היא לרוב עניין של לא פחות מארבע שעות. סרט במסך הקטן אין לך כוח לראות. את מגש המטוסים הקטנטן אתה מחסל בתוך שלוש דקות (ואז נשאר לשבת איתו עוד שעה על הברכיים), בקיצור – את כל מה שיש לחברת התעופה להציע, כבר ראית. מה נשאר? לשתות! אני מודע היטב לכך שהדבר האחרון שצוותי אוויר מעוניינים בו – מראשון הקברניטים ועד אחרון הדיילים, הוא נוסעים שיכורים במטוס. ועדיין, נוסע ששתה במידה הוא נוסע מרוצה ושמח, נוטה לישון בקלות (ומסתובב פחות במעברים) ובכלל ידידותי יותר לסביבתו מהנוסע קפוץ התחת והנרגן שמציץ בכל כמה דקות בשעונו כדי לראות מתי נוחתים. חלק מהחברות האירופיות כבר הפנימו את המסר ומציעות לנוסעים רכישה של משקאות אלכוהוליים בתשלום. רובן אגב אוסרות על אלכוהול "לשימוש עצמי" בטיסה. גם מטעמי בטיחות, אבל גם מטעמים של רווח והפסד. באל-על למשל, אין מכירה של אלכוהול לשתייה בטיסות (אני מתכוון לשימוש במהלך הטיסה, לא במסגרת עגלת הדיוטי-פרי ובבקבוקים גדולים). משום כך, ישראלים חובבי שתייה שאינם טסים בביזנס או בפירסט, מוכרחים לדאוג לעצמם. חברי ושותפי למועצת הסנהדרינק ואני טסנו בשבוע שעבר לברצלונה ובחזרה עם אל-על. על קורותינו על אדמת ספרד תוכלו לקרוא, בהמשכים, בימים הקרובים. על קורותינו בטיסה תוכלו לקרוא מיד: מאחר שטסנו בשעת בוקר מוקדמת יחסית, החלטנו שלא להגזים עם האלכוהול והסתפקנו בעשרה בקבוקונים קטנים של קמפארי בהלוך. הם החזיקו אותנו יפה במשך כשעתיים וקצת ממשך הטיסה (כארבע שעות בסה"כ) ומלבד העובדה שהדיילת התפלאה על כמות הסודה שאנו צורכים, לא רשמו תקלות מיוחדות (כלומר, אם לא מביאים בחשבון את העובדה שדווקא חוטינר שישב ליד החלון, התברר כבעל השלפוחית הרגיזה ביותר בכל המטוס), מה גם שכאשר התעניינו אם יש בין המשקאות הקלים בירה, קיבלנו כפיצוי על כך שאין, את אחד הבלנדים הבסיסיים (קברנה ומרלו לדעתי) של יקב ברקן שהחזיק אותנו עד לנחיתה. בחזור, בשעת צהריים, כבר לא לקחנו שבויים והעמסנו שלושה בקבוקי פלאסק (כ 200 מ"ל כ"א) של שלושה משקאות אהובים עלינו במיוחד בקטגוריה הפשוטה: ג'ין גורדון, ג'וני ווקר אדום וג'יי אנד בי הישן והטוב שהעובדה שהוא ישן קצת השכיחה את העובדה שהוא ממש טוב. מה אומר ומה אגיד לכם? הג'ין הלך יופי עם הספרייט (הפעם לא סמכנו על טוב ליבה של הדיילת והבאנו בעצמנו) כבר ברבע שעת הטיסה הראשונה. אחריו נפל ג'וני האדום שנמהל בקרח שהוגש ביחד עם ארוחת הצהריים. לג'יי אנד בי נותרו לנו רק מים כדי לשטוף פנימה, וביחד כל הטוב הזה נגמר כבר אחרי שעתיים וחצי שבסיומן היינו בדיוק במצב הרוח הנכון, אם כי מעט מדוכאים מהעבודה שלמעלה משעת טיסה עדיין לפנינו. בצר לנו פנינו לדייל האדיב, שמא יואיל למכור לנו, בתשלום כמובן, מהבירות שנותרו בוודאי לאחר החלוקה בביזנס (כבר ידענו שאין בקואץ'). הדייל היה אכן אדיב אבל גם נחרץ: אין בירות למכירה. תחת זאת, הוא הסכים להביא לנו שוב את אותו בלנד של ברקן. אחרי הרה-פיל השלישי היינו במצב הרוח הנכון לקראת נחיתה קלה, עניין לא פשוט במעבר שבין ארץ יושבת אוכליה כספרד לארץ אוכלת יושביה. כשחיכינו למזוודות, לא נותר לנו אלא לסכם שאך בקושי רב ובתכנון מדוקדק מאוד מראש, שרדנו את הטיסות "היבשות" של אל-על. כמי שדווקא מפרגנים למוביל האווירי הלאומי (הגם שהוא כבר מזמן בידיים פרטיות) לא נותר לי אלא לייחל ליום שבו תהיה, בנוסף על עגלת האוכל, גם עגלת בר עם בירה קרה, כמה הארד-ליקרים ומספיק קרח מלווה בדייל מנוסה שיש לו את ההבנה במרכולתו (אם ידע להכין איזה קוקטייל או שניים, מה רע?), כמו גם את היכולת להבחין מתי כדאי לעצור. אם העסק הזה ינוהל כהלכה, יש כאן גם ביזנס לא קטן, גם שירות נוסף לטסים, והכי חשוב – לקוחות מרוצים שהחופשה שלהם בחו"ל (או הדרך הביתה), התחילה כבר במטוס. לחיי הטיסות הבאות!