אמנדה פאלמר מה'דרזדן דולז' יודעת שלמרות שאלכוהול הוא חבר קרוב, לא תמיד אפשר לסמוך עליו. נכון שבגללו היא לא זוכרת ליד מי היא מתעוררת בבוקר, אבל היי, לפחות התקרה פה ממש יפה...
היתה זאת זוגתי שתחיה שהכירה לי את ה'דרזדן דולז'. צמד קברטי שזז בין סגנונות רבים, אך תמיד נשאר קברטי להפליא. את הצמד מובילה סולנית כריזמטית במיוחד – אמנדה פאלמר, שהיא גם במקרה זוגתו של הסופר האהוב עד מאוד עליי - ניל גיימן. השיר הזה מוקדש לכל חבריכם האלכוהוליסטים שזה, כמובן, שם נרדף לאוהבי אלכוהול, כי הרי אנחנו יכולים לשלוט על זה ולהפסיק מתי שאנחנו רוצים, ואולי זה בכלל שיר עלינו, כלומר אנחנו הם החברים האלכוהוליסטים של החברים שלנו...
'דרזדן דולז' הוקמה בתחילת שנות ה-2000 והיא נחשבת לחלוצה בז'אנר הקברט האפל. למי שמכיר אותם, הז'אנר המוזר הזה בוודאי לא נשמע להם מוזר בכלל ושיריהם בהחלט נשמעים ממש כמו, ובכן, קברט אפל. שילוב של תופים ופסנתר מנסר וכמובן - הקול המהפנט של פאלמר. לאלה מכם שעדיין לא מכירים, אז קודם כל ממש כדאי לכם. שנית, אחרי שתשמעו אותם בפעם הראשונה, אתם בוודאי תחשבו על הסרט 'קברט', רק על ספידים, ולא בכדי...
אז קודם כל החיבור שלי לשיר הזה הוא פשוט כי הוא ממש טוב ומיוחד, כיאה לכל שירי הלהקה הקסומה הזאת, ודבר שני, הוא מדבר על אלכוהול והרי באלכוהול ומוזיקה עסקינן, אז זה תירוץ טוב לתת במה לצמד מבוסטון שאפילו הופיע כאן בארץ בהופעה צנועה במיוחד ברוטשילד 12.
לעלות על הכרכרה
כבר בבית הראשון של השיר אפשר להבין שמדובר במערכת היחסים שיש לגיבורה שלנו עם אלכוהול כשהיא אומרת (בתרגום חופשי שלי, כמובן, ומומלץ ואף כדאי לכם לעבור על השיר באנגלית): "אני סופרת לאחור את מספר הצעדים שלקח לי לעלות על כרכרת סוף השבוע". "לעלות על הכרכרה", או באנגלית "On the wagon", הוא כינוי למי שחזר לשתות אחרי שכבר נגמל וכנראה שיש לנו כאן רמיזה לכך שהיא נוטה לחזור לאותה כרכרה כמעט בכל סוף שבוע. משהו שאני בטוח שקוראינו יכולים להסכים אתו. מסוג המחשבות שמלוות את השתיינים במהלך השבוע: "האם זה בסדר לשתות כל-כך הרבה בסוף שבוע", ומצד שני - לחשב את הזמן עד שיגיע הרגע בו נוכל כבר לחזור לאותה כרכרה ולנהוג בה שיכורים ככל שאפשר.
בבית הרביעי היא כבר כותבת מכתב, במעין כתב סתרים, לחבריה האלכוהוליסטים (כותבת רק את האות A כאות הראשונה במילה אלכוהוליסטים), אולי היחידים שיבינו אותה ואת שגרת השתייה שלה. כשאני אומר "שלה", אני, כמובן, מתכוון ל"שלנו". וזה כמובן מביא אותנו לבית החמישי בשיר שהוא גם הפזמון ומשמש כמעין וידוי של הגיבורה: "אני מנסה בכח לא להרגיש אשמה על כך שאיני יודעת מי התעורר לצדי, או מה התאריך, או העונה בשנה, או באיזה עיר אני נמצאת. אבל היי, לפחות התקרה ממש יפה". כאן כבר האווירה היא קצת יותר עגומה והיא מתייחסת לכך שאנשים ששותים כבד נוטים לסבול מבלוקים בזיכרון.
כישרון מבוזבז
מי ששתה הרבה בחייו יכול, בוודאי, לזכור דבר אחד וזה שהוא לא זכר חלקים שלמים מערב שהעביר. הדוגמא הקלאסית לכך היא להתעורר עם פרטנר לידך במיטה שאינך יודע כיצד הגיע לשם, או כיצד אתה היית זה שהגיע לשם. הגיבורה שלנו מנסה לנחם את עצמה בכך שהיא לפחות שמה לב לכך שהתקרה יפה, כלומר, הדבר היחידי שמרחיק אותה מסיטואציות השכחה וגורם לה להתמודד פחות עם בעיית השתייה שלה.
בבית האחרון של השיר: "האם הייתי צריכה לבחור מקצוע מכובד? אם הייתי בוחרת בכזה, הייתי רק מאחרת כל הזמן ומופיעה חולה (באנגלית Sick, ולמילה זו שני פירושים: חולה וגם מרגיש בחילה. מה שמזוהה עם שתייה מופרזת של אלכוהול) וכולם היו שונאים אותי ומעבר לזה, כל הכישרון שלי עם חבריי האלכוהוליסטים היה מתבזבז". כאן אנו בעצם עדים למעין משחק מילים שבו Alcoholic friends מתייחס גם לחברים אלכוהוליסטים, אבל גם לכך שחבריה הם המשקאות האלכוהוליים.
אפשר להתייחס לשיר הזה כאל שיר קצת עצוב, אבל הוא לא בהכרח כזה, הוא רק מישיר מבט למראה לאלה שאוהבים לשתות קצת יותר מהממוצע. כידוע, אלכוהול הוא חבר קרוב שלפעמים עושה צרות וממש לא תמיד אפשר לסמוך עליו, אבל למי מאתנו אין חבר כזה שאנחנו עדיין אוהבים להגדיר אותו כחבר?