ח'ראם! האמנם? אלכוהול באסלאם/חלק ב'

למרות האיסור הגורף על שתיית יין ומשקאות משכרים באסלאם, כשמסתכלים מקרוב מסתבר שהמציאות נראית לגמרי אחרת...

חלק מהסיפורים באסופת הסיפורים המפורסמת מקורם בבגדאד במאה ה-9, בתקופת שלטונו של הארון אל ראשיד, שמופיע בהם כדמות לצד דמותו של המשורר אבו נוואס, בעלילות זימה, ענישה ושנינה. בסיפור ה-5 במסגרת הרפתקאותיו עוצרות הנשימה של סינבאד המלח, המיוחסות לאותה תקופה, הופך סינבאד לעבד של אל הים הזקן, הרוכב על כתפיו. סינבאד מכין יין ומשכנע את הזקן לשתות לשוכרה וכשהזקן שרוי בגילופין הורג אותו סינבאד ונמלט. כשתקרבה שעת האיסור על מכירת המשקאות, היו בעלי הברים מורידים את הווילונות (צילומים: בן גוטמן, איזבלה ב"י) לעומת זאת, בסיפור ה-7 קיימים אזכורים ברורים לאסלאם ולכוחו של אללה כשתושבי העיר הופכים פעם אחת בחודש לציפורים, והם לוקחים את סינבאד, לבקשתו, לקצה השמים - שם הוא שומע את המלאכים מהללים את אללה, אבל אז יורדת אש ושורפת את אנשי הציפור שלקחו את סינבאד. שיריו של עומאר כיאם שהיה מתמטיקאי פרסי נודע, עוררו התנגדות דתית בשל התכנים שלהם שכפרו בערכי האסלאם וביטאו מסרים ביקורתיים, ולכן הועתקו בסתר בצירוף שירים של משוררים אסורים אחרים ונקראו בחשאי. בשנת 1859 נודע שמו של כיאם גם במערב כאשר אדוארד פיצ'ג'רלד הבריטי תרגם את אוסף שיריו "מרובעים" ("רבעייאת") שמבוסס מבחינה צורנית על שירה פרסית עתיקה שהמסורות שלה נשתמרו עד ימינו. מספרים כי באחרית ימיו עלה למכה כדי לכפר על חטאיו ולהיטהר. כיום עדיין עורכים בקברו בנישאפור ערבי הקראת שירה. "בבית-היין לא ביין להיטהר אי-אפשר; השם הרע, הוצא עלינו, בטוב למה אי-אפשר. היה נא אך שמח! יען נקרע צעיף-התומה במאוד מאוד ואת הקרע גם לתפור אי- אפשר". מתוך שירו של עומאר כיאם "מספר החיים נימח". תרגום: בן ציון שלום השושלת העות'מאנית שלטה למעלה משש מאות שנה, והחל מהמאה ה-15, מכיבוש קונסטנטינופול, היה הסולטאן שליט אבסולוטי. הסולטאן ניהל את המדינה, את ההחלטות האימפריאליות ועמד בראש הצבא. ככל מוסלמי הוא היה מוגבל אך ורק על-ידי חוקי השריעה, אך בפועל חי כטוב בעיניו. חוקרי דתות סבורים שלפני המאה העשרים היו במרחב של הספר האנטולי והבלקן עשרות רבות של כתות שונות, ששאבו מהאסלאם השיעי, הסוּפיות והנצרות וקיימו כל אחת את הפולחנים והמנהגים המיוחדים לה. גם כיום, הקבוצה הגדולה, הנקראת בטורקיה עלאווים ומונה בין עשר לעשרים מיליון איש, היתה מורכבת בעבר מכיתות דתיות נפרדות. העלאווים מזהים את עצמם עם חסידיו של הקדוש הסופי המפורסם בן המאה ה-13 חַג'י בֶּכטאש. הם מקיימים את פולחניהם בבית תפילה המכונה גֶ'ם אווי, ובכינוסים הדתיים שלהם מתפללים ורוקדים יחד נשים וגברים ועורכים טקסים הכוללים שתיית יין האסורה באסלאם.

מאז ומתמיד היתה שתיית אלכוהול חלק אינטגרלי מחיי החברה והתרבות של האימפריה העות'מאנית. צורות שונות של אסלאם סוּפי ובראשם הבכטאשים, הפכו את שתיית היין לחלק מרכזי בטקס המיסטי, באופן בו שמשה השכרות כאמצעי להתעלות מעבר למציאות בת-החלוף של העולם הזה ולחיבור לאמת המוחלטת של האל. יונוס אמרה היה מיסטיקן ומשורר סופי בתקופה בה החלו להתגבש המסדרים הסופיים. הוא חי תחת שלטון הסלג'וקים (אחת האימפריות הטורקיות שהיו לפני העות'מאנים), שהיו כפופים באותה עת למונגולים. יונוס אמרה נחשב עד היום לסמל מכונן בתולדות העם הטורקי, משום שהתעקש לחבר את שיריו בשפה הטורקית המדוברת, ולא בערבית או בפרסית שהיו שפות השירה והספרות באנטוליה באותה תקופה. שירתו היתה עממית ופשוטה ודגלה בצניעות. זמרי מחאה טורקיים ביצעו את הטקסטים של יונוס אמרה, שנתפס כחתרני שכן כפר בכל גוף ממוסד שעמד בינו ובין האלוהים. תיאורי אהבת האל שלו נחשבו לכפירה באסלאם, בין השאר, מאחר ושלבו דימויים ואזכורים מעולם היין כמו "את יינו של האלוהים שתינו". במהלך המאה ה-14 החלה להתגבש סביב הסולטאן ומוסדות האימפריה שכבה עילית שחבריה נהגו לשתות יין והכירו במעלותיו החברתיות וגם הדתיות. גם היניצ'רים - לוחמי העלית של הסולטאן, שגויסו בהתחלה מקרב העמים הנוצרים שבאימפריה ועם הזמן היו קשורים במסדר הסוּפי הבכטאשי, שתו יין באופן קבוע ונחשבו לכת אזוטרית. לאחר כיבוש קונסטנטינופול ב-1453, למרות התבססותו של אסלאם אורתודוקסי שחוקיו נאכפים, נותרה שתיית יין ואלכוהול חלק מרכזי בחיי החברה של המעמדות הגבוהים. בבתי המידות של השכבה העלית נערכו לעת ערב מסיבות שתייה והקראת שירה אותן פקדו אנשי חצר, אמנים, פקידי ממשל וקצינים. משתים אלה נקראו מג'ליס, כמו הכינוי למשתה המלך בתקופה העבאסית, או בזם. בשכונות העניות המציאות היתה שונה, שם רוב החברה היתה עניה ואדוקה יותר מבחינה דתית, והשתייה נחשבה מעשה לא דתי ולא מוסרי. עם זאת פעלו בערים הגדולות מסבאות בהן התרחשה סצנה בליינית עממית ובוהמיינית, אם כי אלה היו מרוכזות לרוב בשכונות הנוצריות והיהודיות. אחד מהמקומות האלה הוא רובע גלטה שסיפורים ושירים רבים נכתבו אודות סצנת בתי המרזח שלו. לאורך השנים היו כמובן אנשי דת שגינו את השתייה ואת ההתנהגות המופקרת המתלווה אליה, וסולטאנים מסוימים שהיו אדוקים במיוחד אף פעלו בכמה מקרים לאכיפת האיסור על שתיית אלכוהול וסגרו מסבאות. אבל מסבאות אלה הכניסו מסים גבוהים לאוצר הסולטאן, מה שהביא לסובלנות היחסית של השלטונות כלפי התופעה, שהלכה וצברה תאוצה עד כי במאה ה-18 היו מאות מסבאות באיסטנבול לבדה. בדומה לאגודים מקצועיים אחרים, כמו גילדת מעבדי העורות או גילדת מבשלי המרקים, אף היו בעלי המסבאות מאוגדים בגילדה ובמסגרתה דאגו לאינטרסים שלהם. החל מאמצע המאה ה-19 ב'תקופת התיקונים' (1839-1876), זוהתה שתיית האלכוהול עם הקוסמופוליטיות והאירופאיות. האליטה החברתית אימצה לעצמה מנהגי שתייה ושתיית משקאות שהיו מקובלים באירופה, כמו הבירה למשל, וכך הפך הביקור במסבאה בערבים למקובל יותר. ככל הנראה בתקופה זו החל הראקי (משקה אניס המזכיר את העראק) לתפוס את מקומו של היין כמשקה הפופולרי ביותר במסבאות איסטנבול. בתקופת הסולטאן עבדולהמיט השני (1909-1876) ננקטו צעדים מחמירים נגד בעלי הברים באיסטנבול, המסים על המסחר באלכוהול עלו באחוזים ניכרים, ובעלי הברים חויבו לסגור את עסקיהם כשעה וחצי לאחר רדת החמה. כשתקרבה שעת האיסור על מכירת המשקאות, היו בעלי הברים מורידים את הווילונות ומעמידים את אחד המלצרים בפתח כדי שיוכל להזהיר מפני סיור משטרתי שמתקרב. לבסוף, ב-1883, לאחר שגורמי שלטון שונים השיבו את פניהם ריקם, פנו חברי הגילדה של בעלי הברים באיסטנבול לסולטאן בכבודו ובעצמו: "עבדיך הנאמנים הם כולם מן הגילדה של המסבאות וחנויות האלכוהול. מאז ומתמיד שמרנו בנאמנות מלאה על החוקים של המדינה הנעלה ונהגנו על-פי המתחייב מהם. להלן הצגת העניין ובקשת הסעד: על הגילדה שלנו מוטלים מסים כבדים [ומכיוון] שתחת חסותו של כל אחד מחברי הגילדה חמישה או ששה משרתים, רווחינו קטנו מאוד על אף שאנחנו על נשינו וטפנו עובדים יום ולילה בשביל להרוויח את לחמנו [...] אם יותר לנו לפתוח עסקינו עד שעתיים וחצי לאחר שקיעה, יועיל הדבר לפרנסתם של כל אחד מחברי הגילדה וגם יציל את הגילדה שלנו מן המצר הזה. בדרך זו תוכל הגילדה לשלם את המסים המושתים עליה בזמן והכנסות אוצר המדינה יגדלו ללא ספק. לכן, עבדיך הנאמנים מקווים מאוד כי אדוננו הסולטאן יתיר לנו ברוב טובו לפתוח עד שעתיים וחצי לאחר שקיעה [...] ואנו נהיה מסורים [לסולטאן] ונקשט לשונותינו בתפילות שמתחייב לשאתן [...]". (מתוך הבלוג: הסדנה להיסטוריה חברתית) לאחר נפילתה של האימפריה העות'מאנית נוסדה בשנת 1923 הרפובליקה הטורקית בראשות מוסטפא כמאל שנבחר לנשיאה הראשון. מוסטפא כמאל, שלימים קיבל את הכינוי אטא טורק - אבי הטורקים - ונודע בחיבתו היתרה לטיפה המרה ובמיוחד לראקי, פצח במסע חילון ומודרניזציה של העם והמדינה הטורקיים. אטא טורק ביטל את הח'ליפות, ואת השריעה כחוק המחייב במדינה, סגר את המדרסות - בתי הספר האסלאמיים - והתיר שתיית אלכוהול. כיום אנחנו עדים דווקא לתהליך הפוך שבו נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן רוצה להשיב לטורקיה את המורשת הדתית-שמרנית, לרבות האיסורים ההלכתיים על מכירה ושתייה של אלכוהול. ומה קורה היום מבחינת צריכת אלכוהול בעולם המוסלמי? האם ייתכן, כי לוחמי דאע"ש חוגגים את ניצחונות מלחמת הקודש שלהם בלגימת יינות אשור ובבל, או בירה קרה? ההיסטוריה מלמדת כי הכל יתכן... גם כיום מתקיימת דואליות בחיי היום-יום, ויחס דומה בין הקודש לחול בתרבות הערבית. מצד אחד, כיתות אסלאמיות קיצוניות ברחבי העולם ממשיכות להשליט בכוח הזרוע את מה שנתפס בעיניהם כמצוותיו של אללה, ובמדינות כמו מצרים וטורקיה קיימת התחזקות של התנועות השמרניות בשלטון. מצד שני, צעירים מוסלמים במדינות ערביות מקיימים חיים חילוניים, גם אם לא ראוותניים, הם חשופים לתרבות המערבית ומתקשרים אתה באמצעות האינטרנט.

בלוגר איראני כותב כי הוא והחברים שלו בטהרן מקיימים באופן קבוע מסיבות בהן רוקדים לצלילי מוזיקה מערבית, מעשנים סמים ושותים אלכוהול. הוא מדגיש כי רוב האוכלוסייה הצעירה והנאורה באיראן חיה חיים כפולים: החיים הציבוריים ברחוב, שהם מראית עין עבור השלטון השמרני, ומנגד, החיים במרחב הפרטי עליהם אין כל מגבלה. בערים כמו ביירות, איסטנבול וקהיר, אין בעיה למצוא מועדון, קפה, או בר נחמד בהם אפשר לשבת ולשתות משקה אלכוהולי. בתוניס מוכרים משקאות בסופרמרקט ואף קיים ייצור של יין מקומי. המפתיעה מכולן היא ככל הנראה עמאן, בירת ירדן. בעבר היו ירדנים מגיעים לבלות ברמאללה, אבל בתקופה האחרונה, בזכות פיתוח כלכלי ותרבותי אינטנסיבי בחסות המלך עבדאללה, הפכה עמאן למרכז בילויים ותרבות עבור צעירי העולם הערבי, ביניהם סטודנטים ובני המעמדות הגבוהים שגלו מעיראק. העיר עמאן עמוסה בתי-קפה, חנויות ספרים, ברים, מועדוני הופעות של מוזיקה חיה, ואפילו מקומות מפגש לקהילה הגאה. אבו נוואס היה חוגג! אבל עדיין, למרות האווירה הליברלית, צעירים מוסלמים חילונים מודים כי מתוך כבוד להורים ולסבים, שלרוב הם יותר שמרנים, ימנעו מלהצטלם כשהם שותים, או להעלות תמונות שלהם לפייסבוק כשהם בגילופין. מעבר לכך, הפופולריות של המשוררים הערביים והפרסיים הקדומים לא שככה. שירי ה"כפירה" שלהם בוצעו על-ידי הזמרים האהובים ביותר בעולם הערבי, כגון אום כל תום בשירה "אל א'טלאל" ("התשוקה כמו שליח מתרוצצת בינינו / וכרע למשתה המושיט לנו כוסותיו..."), וכן זמרים עכשוויים במרוקו אשר לא חוששים לשיר שירים כדוגמת הלהיט של הזמרת שייח'ה אלחאג'ה אלמדאוויה "אג'א ידיר" המספר על אישה שבעלה חוזר הביתה שיכור ומסטול, או הלהיט של הזמרת הצעירה זינה דאודייה שנקרא שכראנה ("שיכורה"), שמספר על אישה שגם האלכוהול לא מצליח לנחם אותה ולאחות את ליבה השבור... ידוע כי חוקים הלכות ואיסורים מעידים, לעתים, על הנורמה בה הם מנסים להילחם. עבור ערבים רבים האוחזים באמונה מוסלמית, שתיית אלכוהול לא נתפסה בעבר ואף לא נתפסת כיום, כעברה, ובמקרים מסוימים היא אף חלק מהפרקטיקה ומהחוויה הדתית. מעבר לכך, יש כמובן מקום לבחינת הנרטיב הצר שעל פיו אנו רגילים לתחום ולשפוט חברות ותרבויות אחרות, במקום לזכור שהמציאות היא רחבת היקף ועמוקה לאין שיעור. הרי בסופו של דבר, בזמננו הקצר על האדמה, רובנו ככולנו, רוצים להתבוסס מדי פעם במעט שכחה, עונג וסכלות, ופשוט לחיות. "הרבה חטאיך בכל מאודך כי אל חנון ורחום פניך, שימחל על חטאיך ובעדן ישכינך, ותשוב בתודה אל ריבון עולמיך; עוד תתחרט ותישוך כפות ידיך, כי מאימת השאול נטשת עינוגיך". אבו נוואס, תרגום: עפרה בנג'ו שמואל רגולנט