מבחן לנצ'נר: פתיתים

חמוש בגולדסטאר יוצא חבר המועצה זיו לנצ'נר למסע בדרכים כדי לפצח את סוד הטעם הישראלי. והפעם: פתיתים…

לפתיתים יש סוד בלתי ניתן לפיצוח, קסם לא מפוענח. למען הסר ספק, פתיתים הם גרגירים אפויים מקמח חיטה קשה, שבאו לארץ - ומשם לעולם - כפתרון דחק, תחליף לאורז, בימי הצנע של מדינת ישראל הצעירה. הכל נשמע כמו אוכל-אין-ברירה של עניים מרודים, נראה לא הרבה יותר טוב, ונטעם - נו, איך כבר יכול להיטעם פאר גסטרונומי כזה.

אלא שהפתיתים, שהתאזרחו בדרך מסתורית גם במטבחים אנינים בחו"ל, ואף זכו לכינוי האמריקאי המגוחך "איזראלי קוסקוס", הם המצאה פצצה. פתיתים הם תוספת לכל מנה עיקרית שסוחבת עליה כל רוטב ומשרתת אותם במידה שווה של נאמנות מוחלטת. לסועדים עד גיל 10, פתיתים משמשים מנת-על, סופר-פוד ממש, העומד בבדידות מזהרת בפני עצמו, או, לכל היותר, טבוע בשפכי קטשופ.

היצורים הפשוטים-להביך האלה הם מאכל נזלל, כזה שטורפים בחדווה גם אם לא מבינים ממה בדיוק נהנים. נחיתותם הבסיסית היא שעושה אותם פלא, מסוג ההצלחות הגורפות של טמבל-הכיתה, שנשאר טמבל אבל לוקח בבגרותו את הקופה.

כמי שהתחילו את הקריירה בשם העממי "אורז בן גוריון", הפתיתים הם, במידה רבה, פניה של ישראל, או שמא של הישראליות, כפי שהם משתקפים בחלק מהמראות: ישירים וענייניים, לא מסוגננים ובטח לא מעודנים, אבל הודות למעשיות עיקשת ולאיזו פשטות כובשת - ממש אפקטיביים. אחרי הכל, הם הרי נולדו ותוכננו לבלוטות הטעם הייחודיות שלנו. בשתי מילים: תחמנים קטנים.

למה כן?

א. נשמע כמו סטייה, אבל הם חמודים ותמימים-למראה. ב. חברים רשמיים במועדון האקסקלוסיבי "דברים שכל ילד יאכל". ג. מהמאכלים הבודדים שילדים ישאירו מהם משהו - והורים יסתערו עליו.

למה לא?

א. מנה שההשראה שלה היא פערפלעך, רבאק! ב. אין טעם לחפש בהם טעם, מלבד טעם הרוטב שעליהם. ג. אי-אפשר להתפלצן ולהתנשא כשאוכלים את זה.