מבחן לנצ'נר: קרמבו

חמוש בגולדסטאר יוצא חבר המועצה זיו לנצ'נר לפצח את סוד הטעם הישראלי. והפעם: קרמבו…

היסטוריוני קרמבו רשמיים יצביעו על מקורות דניים במאה ה-19 ועל גרסאות אירופיות שונות, אבל באותה מידה של ניתוק ויהירות הם יכולים לטעון שקרם בוואריה (בטח עוד נגיע אליו...) שייך לבוואריה ולא לנו. ועל כך ניתן לומר רק: פחחחח...

הקרמבו לא רק התאזרח כאן רשמית לפני 55 שנה ולא רק הסתובב כאן עוד קודם, בשמות שפייסבוק לא מרשה לנקוב בהם. משחר ימיו, הוא חברו הנאמן של הישראלי האינפנטיל במשך החורף – גם כן חורף – כולו. מקורות יודעי קרמבו טוענים בתוקף כי המדינה הזו מייצרת בעונה הכי הרבה קרמבו לנפש בעולם. גם אם זה לא נכון, זה נשמע הגיוני לגמרי.

כולנו הרי גדלים מגיל אפס על היצירה הקולינארית הזו, שכולה סוכרים וקצף ביצים (מחלבון מיובש...) וכל מיני שלא-נדע. בנינו שיטות ויצרנו תיאוריות וערכנו סקרים לגבי הדרך הנכונה לאכילה (שיהיה ברור: מלמעלה למטה, בלי להפריד את הביסקוויט ובלי לפשוט את העור השחור).

ידענו דיונים מעמיקים וגם ויכוחים מרים על הטעם הנבחר (וניל, כמובן. תפוז מוגדר רפואית כסטייה). העמדנו את הקרמבו במרכזן של מסיבות הכיתה, והתערבויות ה"כמה-אתה-מסוגל" בצבא, ורגעי המשבר בלימודים ובעבודה, ואירועי הפיצוי של הדיאטה. ואחרי כל זה יבוא איזה דני בן מאתיים ויפקפק בזכותנו על ממתק קיומנו? עוד מילה אחת ואנחנו מושיבים אותו על אחד.

יש מקום להתנצל מיד על הטון האלים. זה לא מכובד, הקרמבו הוא הרי המאכל הכי תמים. העניין פשוט יושב לנו, אתם מבינים, על נימי הנפש העדינים. לכן גם קשה כל-כך לסבול את העיוות שיצרו מטבחים יומרניים, את המוטציה שנולדה במסעדות אופנתיות: אותם קינוחים מפונפנים, אנינים, שקוראים לעצמם קרמבואים. איך הם מעזים להתחזות ככה, להוציא שם רע לדבר האמיתי, האותנטי, התעשייתי. שייפול להם הביסקוויט, הלוואי.

למה כן?

א. כי מי שלא אוהב קרמבו לא היה ילד, או לא נשאר לו כלום מהילדות. ב. כמה פרימיטיבי, ככה כיפי. ג. על אף מסע ההסתה ורצח האופי נגדו, הוא נושא כ-110 קלוריות כולה.

למה לא?

א. בזכות ההרכב התזונתי העשיר והמאוזן הוא נחשב למזון בריאות בגיהינום. ב. אין לו בעולם תנוחת נשיאה או פתרון אחסון שימנעו מעיכה מיידית. ג. כי כשקצת חם...