לקח די הרבה זמן עד שגם הירושלמים הפנימו שאפשר ואפילו כדאי ליהנות מכוס בירה בצהרים, ושלגמרי מותר להקדים בטיפה, את הטיפה המרה...

בירה בצהרים זה אחלה של הרגל ואצלי ככה גם הסיפור התגלגל. שבועיים לפני המועד המתוכנן לחזרתי מאנגליה קיבלתי טלפון מהארץ: "תגיד, מתי בדיוק אתה חוזר?", שאל אותי קול מעברו השני של הקו, "יש לנו איזה פרויקט בשביל הפאב. חשבנו אתה הבן-אדם מתאים ו...". "בשבוע הבא", עניתי. זה היה באמצע חודש ינואר והפרויקט היה להכין את הפאב לקראת מונדיאל 2006 שמשחקיו שודרו בקיץ בשעות הצהרים המוקדמות.

לעצור כדי להספיק ללגום קצת בירה בצהרים רגע לפני הצפירה וזעקות ה"שאבעס" המלחיצות... (צילומים: מלאכי מזור)לעצור כדי להספיק ללגום קצת בירה בצהרים רגע לפני הצפירה וזעקות ה"שאבעס" המלחיצות... (צילומים: מלאכי מזור)
למי שרוצה ללגום קצת בירה בצהרים רגע לפני הצפירה וזעקות ה"שאבעס" המלחיצות...(צילומים: מלאכי מזור)

באותה עת בירושלים, נדיר היה למצוא מקום שפותח את ברזיו לפני השעה שבע או שמונה בערב. אז מה הפלא שאת שלושת החודשים הראשונים העברתי בעיקר בניקיון הבקבוקים על המדפים. היו לא מעט כאלה שתהו בפניי: "תגיד, מי בכלל שותה בשעות האלו?", או כמו שחבר טוב נהג להלין על עצמו שאיננו מסוגל לשתות בירה בשעות האור: "זה לא מסתדר לי. נותן לי תחושה של אלכוהוליזם...".

ארחנטוארחנטו
שבת המכה

היה זה איברהים, שף קונדיטור ו"בירה בלי קצף, בבקשה", שגילה איפשהו את הפטנט של הבירה שאחרי העבודה. אחריו גילו את השעות השמחות שבין ארבע לתשע, חבורה של קבועים ירושלמים שרגילה בכלל לסגור את הפאב כשהשמש עולה. אבל הזמן עשה את שלו ולא מעט ברים בעיר אמצו את הרעיון והחלו לפתוח מוקדם יותר. כמובן שהפיתוי של בירה באחד פלוס אחד הוא המכנה המשותף העיקרי.

לפעמים אני יוצא קצת מצניעותי ומרשה לעצמי לחשוב שבזאת, ואולי אפילו קצת יותר, תרמתי את חלקי לעיר הבירה. כיום כבר קיימים לא מעט מקומות בילוי והסעדה שהפכו נגישים לצמאים גם בשעות היום, או אולי בעצם אלה הם האנשים שהזיזו את מחוגי שעונם הביולוגי והקדימו בטיפה, את הטיפה המרה.

יוצא הדופן בכל העניין הזה היה תמיד יום שישי בצהרים. זהו יום שאותו מנצלים אלו שעובדים ראשון עד חמישי, אלו שחוזרים הביתה לשישבת, אלו שפחות טרודים בהכנות לארוחת שבת, או שככה על הדרך רוצים לעצור רגע ולהספיק ללגום קצת בירה של לפני הצפירה וזעקות ה"שאבעס" המלחיצות.

ארחנטוארחנטו
פיתוי מוקדם

לאחרונה אני מוצא עצמי מפלס את הדרך הצפופה, עד כדי בלתי אפשרית, בנבכי שוק מחנה יהודה של יום שישי בכדי להגיע אל ה'ארחנטו' שבפאתי השוק העיראקי. גיליתי את המקום כמעט במקרה דווקא בסוף יום של תחילת שבוע, אבל הפיתוי לפקוד אותו דווקא בשעות היום לא איחר להגיע. את פניי קיבל השף לוקאס, כשגם אחרי הפעם השלישית שלי שם עדיין משוכנע שאני ארגנטינאי. כנראה ככה זה כשיש חיבה לשורשים הלטיניים והמבטא השמח כל-כך מדבק.

המקום מעוצב בטוב טעם אבל את טוב הטעם של האמפנדס שמוגשים שם באמת שקשה להביע בכתב. ישנן ארבע אופציות בעטיפת הבצק השחומה והלוהטת הזאת: אסאדו, טלה, עוף פיקנטי וגם אחד עם ירקות מעושנים, במידה וחלילה המרתם דתכם לטבעונות. אפשר גם לפתוח במרק מפתה או לחזק את הדרינק בכריך 'צ'יצ'ארון' בשרי ועסיסי (כן, יש גם כריך ירקות, לא שכחו פה את המתבוללים...), וגם קינוח מתוק לרגע שאחרי.

ארחנטוארחנטו
שותה בספרדית

התשובה הטובה ביותר ששמעתי מפי לוקאס לשאלה מה הכי מומלץ כאן היתה: "מה מומלץ? התפריט!". אבל רגע לפני שהמבט נתקע על תנור הגחלים שמאחורי הדלפק, ברז הבירה שכמעט ולא נסגר נותן עבודה ומרטיב את כמו שצריך את הגרון.

הבירה, אסטרייה הספרדית, נמזגת כאן בכוסות 'צ'יצ'ה' קטנות, אך בהחלט אפשר להתפרע גם עם שליש. המחיר, אגב, מצחיק, גם אם תבקשו למלא את הכוס ביין אדום או לבן. בשעות הלחץ, כדי לעמוד בקצב וגם קצת להתרענן, בקבוק של פרנה ברנקה, ביטר איטלקי שאומץ בארגנטינה כמשקה לאומי, שניצב על הדלפק, נגמר עוד לפני שבכלל הספקת לעכל את העניין.

אז כיום, כך מסתבר, סוף כל סוף, כבר לגמרי לגיטימי לשתות בצהרים גם בירושלים. ואני? אני חושב וכותב בעברית כמעט בלי קושי, ובלילה אני חולם בעברית בלעדית. זאת שפה נהדרת, אולי תהיה לי גם אחרת - אבל בצהרים, בצהרים אני שותה בספרדית.

ארחנטו. מחנה יהודה 6, השוק העיראקי, ירושלים