שף עינב אזגורי, איש שמח עם נשמה של ילד, נזכר בגעגוע גדול באפריטיפים המפוארים ההם של שבת בבוקר…

כבר בגיל צעיר מאוד הבנתי מה זה אפריטיף. מה כל העניין הגדול הזה שעושים מהמשחק המקדים. הרי אי-אפשר באמת ישר לתקוע סטייק - צריך קודם איזה ביס בקטנה משהו. בילדותי גדלתי בקיבוץ בצפון-הארץ שהיה מורכב מייקעס, ארגנטינאים ויוצאי צפון-אפריקה (אלג'יראים בעיקר) אותם נהגו לכנות בצרפתית 'פייה נואר', או אם תרצו - רגליים שחורות. אבי, שחור רגליים שכזה, הוא אלג'יראי-צרפתי שעדיין חולם לחזור לאלג'יריה, לדפוק את דה-גול ולשתות מאחייה בחמארות של אורן. אני כל הזמן מנסה להסביר לו שדה-גול כבר מזמן לא באזור ושבשביל חאמרות עדיף לתת קפיצה ללווינסקי, מהסיבה הפשוטה שכיום אלג'יריה זה הרבה יותר בכיוון דאעש ופחות בעניין של מאחייה, אבל לך דבר ללמפה.

בשביל חאמרות עדיף לתת קפיצה ללווינסקי, משום שאלג'יריה של היום זה הרבה יותר לכיוון דאעש ופחות בעניין של מאחייה...בשביל חאמרות עדיף לתת קפיצה ללווינסקי, משום שאלג'יריה של היום זה הרבה יותר לכיוון דאעש ופחות בעניין של מאחייה...
בשביל חאמרות עדיף לתת קפיצה ללווינסקי, כי אלג'יריה של היום זה הרבה יותר דאעש והרבה פחות מאחייה... אבא והחבורה שלו היו מעין קבוצה מהודקת כזו של צרפתים שעדיין כועסים על צרפת ומתגעגעים לאלג'יר. כאלו שמתגאים בשורשים הספרדיים שלהם, שטוענים שסבא שלהם בכלל דיבר בבית ספרדית ולא צרפתית, שהיו שותים אניזט ולא פסטיס, שהיו בטוחים שהם אלה שהביאו את התרבות לצרפת ולא חלילה להפך. כאלה שלא הצליחו, אבל גם לא ניסו בכלל, להבין את הייקים שגרו אתם בקיבוץ, ושנאו את הארגנטינאים, אבל גם את האלג'יראים. כילד, אני זוכר איך בכל פעם שמישהו מהם היה נוסע לצרפת, או כשקרוב משפחה של מישהו מהם היה מגיע ממנה עם מזוודה גדולה, הם היו מתקהלים כולם בביתו של ההוא שחזר משם או בביתו של המארח, וכמו במעין טקס של סוחרי סמים קולומביאנים במיאמי, היתה נפתחת ברעש גדול המזוודה ואז הייתי שומע את צהלות השמחה ואת הקללות הרמות שנזרקו לחלל האוויר בצרפתית.
אנשובי כבוש - אווירה - צלם עינב אזגוריאנשובי כבוש - אווירה - צלם עינב אזגורי
מה לא היה יוצא מהמזוודה הזאת. אבל קודם נסו לדמיין: שנות השמונים, קיבוץ בצפון-הארץ, קולינריה ישראלית לא ממש קיימת, וגם לא 'טיב טעם'. ועכשיו בחזרה למזוודה: 'סוסיסון סק' בשלל גדלים ומשלושה סוגים - אחד של חמור והשאר חזיר וז'מבון סר (חמון, אם תרצו); אנשובי כבוש במלח; אנשובי בחומץ; זיתים ירוקים בגודל של אגוז מלך; גבינות קשות, רכות, נוזלות, מסריחות, כחולות, צהובות, כתומות וחומות; קופסאות שימורים של פאטה משובח וצנצנות כבד אווז בשומן של עצמו. אני אפילו זוכר שבאחת הפעמים אחת הדודות שלי קנתה ארגז מלא באויסטרים ולא התעצלה לסחוב אותו כל הדרך הנה והביאה אותו אתה במזוודה. אני זוכר את עצמי מוקף בחבורת גברים מזילי ריר בחדר השינה של הורי, את המזוודה המלאה בכל טוב פעורה לרווחה על המיטה הזוגית, ואת אבי מחזיק אותי בגאווה בידיו ומסביר לי ארוכות על כל פריט ופריט מתוך האוצר הצבעוני שנגלה לעיניי. תודו שזה הרבה יותר שווה מאשר להיכנס לחדר השינה של ההורים שלכם ולראות דברים שלא כדאי לכם לראות. האימהות, אם אתם שואלים, חיכו בסלון ושתו תה בסבלנות עד הינתן האות לבוא ולקחת את המעדנים הישר למטבח. טוב, אז ברור שמיד נקבע שבשבת הקרובה יהיה אפריטיף בבית הורי בגינה מחוץ לבית. את הארגנטינאים מזמינים כי הם תמיד היו מביאים מנגל ובשר. והייקעס - שיזדיינו הם והשטרודל שלהם!
פטה כפרי - אווירה - צלם עינב אזגוריפטה כפרי - אווירה - צלם עינב אזגורי
יום שבת הגיע, ואמי, שתחייה, המסכנה, עבדה כמו שפחה כבר מיום רביעי כדי להרים את האירוע הזה לפי כל כללי המסורת. טוב, אבי קצת עזר לה. מה לא היה שם: נקניקיות צ'וריסו קטנות עטופות בבצק עלים דקיק מלוות בחרדל צרפתי משובח, נקניקים כרסתניים מנוקדים בשומן, ז'מבון ורוד שעליו זילפו שמן-זית ואכלו עם בגט מרוח בחמאה, שרימפסים חלוטים שהוגשו עם מיונז ביתי, טוסטונים קטנים מרוחים בשכבה עבה של כבד אווז ופטה כפרי, פילטים של אנשובי משובח, צלחת צנוניות חריפות, זיתים נהדרים ועוד אלף ואחד דברים שאני, אפילו שאני כל-כך מתגעגע, כבר לא מצליח לזכור. בשבת על הבוקר החלו המוזמנים להגיע, למרות שבכלל הזמינו אותם להרבה יותר מאוחר. קודם כל נמזג האניזט - העראק של יוצאי אלג'יריה הצרפתים. זה לא פסטיס, אבל גם לא ממש עראק - רק מי שמכיר יודע על מה אני מדבר. ואז, כשהגיעו הארגנטינאים, התחיל גם היין להישפך כמים. והאוכל - הכל מסודר בשורות ישרות על מגשים, כל דבר לפי סוגו, כל מגש יותר מרהיב מהשני, והכל כל כך מגרה - שמחה כזו לא תישכח לעולם. וכולם מיד יושבים, מדברים, זוללים ומעלים זיכרונות בצרפתית, ואז עוברים לספרדית בשביל שגם הארגנטינאים יבינו - כי למי יש כח לתרגם לפדרו את כל הדיבורים האלה כשהבוקר עוד לא נפתח והוא כבר על 3 אניזט, כמה כוסות יין וחצי קילו נקניק מעורבב עם אנשובי בבטן. הם היו קוראים לזה באלגנטיות אפריטיף, כאילו מדובר רק במשהו קטנטן. אבל זה נמשך עד השעה שלוש בצהרים, ורק אז היתה מתחילה הארוחה. בכל זאת יש בינינו גם ארגנטינאים, והם חייבים את האוכל שלהם על הגריל. כלומר, בשר. זאת אומרת הרבה בשררררר. מאז עברו הרבה שנים, והיום, בכל פעם שאני מכין בעבודה פאטה מבריק מרוב שומן, או כובש אנשובי בחומץ או במלח, אני נזכר בגעגוע צורב בשבתות המפוארות האלה בקיבוץ. געגוע שילווה אותי כל חיי. אז למה אני כותב על זה פה? כי פה כולם ייקעס. שיזדיינו הייקעס והשטרודל שלהם...