עינב אזגורי, שף עם לב גדול ונשמה של אתלט, מבשל לכם מדור עם אוכל של שיכורים, והפעם: נקניק דם ובושה עזים ליד מחבת קטנה של אלבונדיגס ברוטב שקדים...

אחרי משמרת בראנץ'. הראש מתפוצץ והדבר האחרון שבא לך זה לדבר על אוכל, ועוד עם לקוחות, ואז... מישהו מהבר רואה אותך תשוש עם עיניים נפוחות ואומר לך: "אחי, בוא נעשה צ'ייסר". זופה קטנה של זוברובקה קרה ואז כהרגלי - שליש לאגר קרה עוד יותר, כדי לשטוף את כל העניין הזה שנקרא גרון. עוד חוזר הניגון ובסביבות תשע בערב עבדכם הנאמן מעט שתוי ומוכן לקבל קצת מזון, כזה שיגע בדיוק בנקודה הזו שמשלבת בין הקרייב לפשטות ולנחמה.

הטעם העמוק הזה של הנקניק דם, המתיקות הטבעית והפיקנטיות של התיבול פשוט מטריפים אותי... (צילומים: עינב אזגורי)
הטעם העמוק הזה של הנקניק דם, המתיקות הטבעית והפיקנטיות של התיבול פשוט מטריפים אותי... (צילומים: עינב אזגורי)
"הטעם העמוק, המתיקות הטבעית שלו והפיקנטיות של התיבול פשוט מטריפים אותי..." (צילומים: יח"צ, עינב אזגורי) ואז הראש מתחיל לחשוב: מה נכין? אולי נקפוץ ל'בית התאילנדי'? 'המנזר' הוא גם אופציה ראויה, אבל גם ה'ברוט' ראוי ביותר. ס.מ.ס לליאור הרגיל - אין תשובה. טלפון לאבירם כץ: אתה עובד היום? "כן, ברור, אני שם עוד שעה", הוא עונה. אז גם זה ירד מהפרק. בכל זאת, בהתחשב בעובדה שאני אתו כל שבת החל מתשע בבוקר - זה כבר גובל בהתעללות... והמחשבה ממשיכה לחפור: טוב, אז לאן נלך? מי רוצה לבוא? ניקח מונית? אולי בכלל נלך ל'ניקולאי' לאיזה פילמני טוב ושניצל לבן עם חרדל ששורף את המוח? אבל עכשיו שבת בערב ובוזנח וחוטינר ממזמן כבר במיטה עם ספר טוב (במקרה של בוזנח, חוטינר בטח רואה כדורגל ומסמס לקיפניס כמה מנצ'סטר גרועה השנה). טוב, אם אין אני לי - מי לי, אבל אז בדיוק מגיע חבר ותיק, גם הוא טבח וגם הוא מעט שתוי - עכשיו יש על מה לדבר. "אתה רעב?", הוא שואל, ואני מחייך ואומר: תסתכל עלי... נולדתי רעב!
אלבונדיגס רוחב - צלם עינב אזגורי
אלבונדיגס רוחב - צלם עינב אזגורי
אני נכנס למטבח והטבח שלי, שכבר מכיר את המבט הזה שלי בעיניים, ישר יורה לעברי: "אל תתחיל לבלגן את המטבח, אני בסרוויס". "אני לא מבלגן", אני עונה לו, "רק מכין משהו קטן לאכול". אני לא יודע מה להכין, אבל כן יודע מה אני רוצה לאכול. זאת אומרת, אני יודע מה הטעמים שאני מחפש. אז בגט טרי נכנס לקלייה, משפשף עליו עגבנייה אדומה ושום, מעט שמן-זית עדין, פורס על קרש עץ מעט חמון משובח (תיחנקו, אצלי יש תמיד חמון בהישג יד - אתם תאכלו פסטרמה), שישה פילטים של אנשובי כבוש (בוקרונס), מעט סלט שעועית ובייקון. פרוסה עבה של מורסייה מונחת לה על הפלנצ'ה החמה ומיד עושה רעש ולידה פרוסה עוד יותר עבה של בושה עיזים. ובצד מחבת קטנה של אלבונדיגס ברוטב שקדים... "איפה היית?", שואל החבר, "כבר הזמנתי פיצה", הוא מוסיף בהתרסה. "שתוק ותאכל", אני מפציר בו. יש משהו באוכל ים-תיכוני, וספרדי בכלל, שמחייב לחם. "נזמין עוד לחם?", הוא שואל ומסתכל על הציר בקר המעובה בשקדים טחונים שנשאר בצלחת האלבונדיגס. "תזמין, תזמין", אני מפציר בו. כל המנות מגיעות לשולחן למעט המורסייה. אני מחכה לה בקוצר רוח. הטעם העמוק הזה של הנקניק דם, המתיקות הטבעית והפיקנטיות של התיבול פשוט מטריפים אותי...
בירה סן מיגל - כוס
בירה סן מיגל - כוס
ואז זה מגיע. פרוסה רחבה של נקניק דם צלויה על הפלנצ'ה ומעליה עוד פרוסה של בושה עיזים צרובה גם היא על הפלנצ'ה, כך שהיא שחומה יפה מבחוץ אבל עדיין מעט מוצקה מבפנים. אם תשאלו אותי, כל בר שמכבד את עצמו חייב לעצמו לפחות מנת מורסייה אחת. בשבילי הנקניק הזה הוא המלווה האופטימלי לכל ליל שתייה. יש כאלה שיעדיפו פיצה, המבורגר, פלטת נקניקים, שיפודים או אוכל אסיאתי - הכל בסדר והכל טוב בתנאי שזה איכותי, אבל עבורי - ובטח שלא בהמלצת הרופא שלי - מורסייה צלויה זה השיט. זכור לי שבזמן טיול למרכז אמריקה מצאתי מעין מיני נקניקיות מורסייה שנראות כמו נקניקיות קוקטייל. המקומיים היו צולים אותן למשך פרק זמן קצר על שיפוד עץ ומוכרים אותן ברחוב. אני עדיין מחכה ליום שנוכל למצוא כאלה בדוכני שווארמה פה בארץ, מעין אפריטיף של לפני. תארו לכם שיפוד כזה עם שלוש נקניקיות מיני שמנמנות שמאיימות להתפוצץ ובתוכן תערובת של דם מבושל מעורבב עם מעט חתיכות בשר ומתובל בתבלינים פיקנטיים. בקבוק סאן מיגל קר ומשם לצנתור השבועי - אבל עם חיוך ענקי על הפנים. לאט, לאט ממלאים את הבטן, עוד סאן מיגל קרה-קרה כדי לשטוף את הכל ועוד זוברובקה קטנה. רגע לפני שנפרדים מרימים כוס 'טיו פפה' קטנה. חיבוק, מילת ברכה, קללה קטנה, מונית והביתה. השעה כבר 4 בבוקר - שיט שכחתי להכניס הזמנות...