זה שאיננו וזה שישנו: 'יועזר' ו'מנזר'...

בתום שלוש שנים למותו עושה מיכל לויט חשבון נפש על הימים שלפני לכתו של שאול אברון ומתרפקת על מה שהותיר אחריו. איך הלכת יא שאול...

באותו היום לא עניין אותי שום דבר אחר. השמועה בעיר היתה שליאור מהמנזר הביא סטייקים מיושנים מ'יועזר' שבדיוק סגר את הדלתות עשרה ימים קודם לכן והשאיר אותנו מיותמים. היו אלה ימים של חשבון נפש, ואני בעיקר נזכרתי בפעם הראשונה שהגעתי ליועזר, ב-97, כשאבא שלי חגג יום הולדת 50.

הביס של ההמבורגר מבשר אנטרקוט מעורבב עם מח עצם היה כל-כך מושלם, ששוב זה עשה לי עצוב ששאול כבר לא... (צילומים: סמדר בן אבי, מיכל לויט)

הביס של ההמבורגר היה כל-כך מושלם, ששוב זה עשה לי עצוב ששאול כבר לא... (צילומים: סמדר בן אבי, מיכל לויט) אז עוד לא ידעתי מי זה שאול, ומי זאת הבחורה הנחמדה עם התלתלים הצהובים שקיבלה את פנינו. גם לא ידעתי מה זה אויסטר, איך פותחים מולים על מחבת לוהטת, ורוקפור היתה בסך הכל הלהקה האהובה עליי. אבל בנושא אחד ידעו כולם שהגברת לויט הקטנה מבינה, וזה בשר. היתה זאת שנת בחירות לראשות העיר ואני זוכרת את זה כי רון חולדאי הגיע באחת מהחולצות הכחולות שלו, כדי לתפוס עוד כמה מצביעים לקראת הקדנציה הראשונה, ואני בעיקר זללתי מהסטייקים.

יועזר אמנם לא היתה חלק מנוף ילדותי, ואת שאול הכרתי רק לפני שש שנים, אבל התאווה לבשרים הביאה אותי לפקוד את המאורה החשוכה הזאת לא מעט. לא עברו הרבה שניות של מחשבה מהרגע בו גיליתי על הסטייקים של יועזר שמחכים לי ב'מנזר' עד לאותו הרגע שהתיישבתי שם בצהרי יום שישי, וכהרגלי ביקשתי מאורית הברמנית שתשמור עליי, כדי שלא אגיע שוב על ארבע לארוחת הערב המשפחתית (ספויילר: לא הצלחתי אפילו לזחול לשם...). קיבלתי את התפריט וכמו בעיגול של הפוקוס באינסטגרם הכל היה נראה לי מטושטש מלבד שורה אחת: "אנטרקוט (300 גר') מיושן 30 יום עם פירה וציר בקר", ולא הצלחתי עדיין לאזור אומץ ולהתחיל את טקס המיסה הזה שהכינו לי שם. לוגמת מהסוביניון בלאן של כרם שבו, בכוס המיוחדת שלי (אני לא מוכנה לשתות בכוסות יין העבות של המנזר, יש אחת דקיקה למעלה, שאם תבקשו יפה, אולי תקבלו), ונזכרתי ב-Yבורגר האגדי של יועזר, שהכינו שם מבשר אנטרקוט משגע שמעורבב עם מח עצם. באותה תקופה של הבורגר לא אכלתי דגנים, אז סימסתי לשאול ושאלתי אם הוא מרשה לי בלי הלחמנייה, והוא ענה שבטח, ולאחר כמה דקות שלח הודעה נוספת: "אבל אני לא מוכן שתיקחי בלי ביצה". הביס הזה של ההמבורגר היה כל-כך מושלם, ושוב זה עשה לי עצוב ששאול כבר לא. צ'ייסר של סטולי נכנס לי לגרון, והרגשתי איך התנועה השאולית הזאת, בה מושיטים את הראש לאחור אחרי הלגימה, כדי לעזור לוודקה לרדת, השתרשה בי עמוק, וכנראה שלא תעלם לעולם.

הפעם האחרונה שישבתי עם שאול ביועזר היתה לפני הטיסה שלי לברלין באוקטובר, ואני זוכרת את זה כי שאול סיפר לי אז על הקומה האחרונה ב"KaDeWe", ועל הפעם היחידה שלו בברלין, כשנסע לסקר את נפילת החומה. הוא סיפר על קומת ה"פיינשמקר" ועל האויסטרים, ואיך בכל בוקר מוקדם הגיע לשם לפני שיצא אל השטח. אני זוכרת גם כמה התעצבנתי כשהגעתי עם אור ראשון כדי לגלות שמוקדם בבוקר בשבילו זה 12 בצהרים, כי רק אז הם פותחים. על הבר במנזר, עברתי למאגנרס בכוס של חצי ליטר עם קוביות קרח, שעושה לי טוב בבטן ולא מנפח כמו בירה, מחכה לאחותי ובן-זוגה, שהבינו שאם הם רוצים לאכול משהו הערב, הם יצטרכו להגיע אל מוחמד, כי מוחמד לא יגיע אליהם. אני מודה, עד שהסטייק הוזמן כבר לא ממש הייתי בהכרה, ואף מנה שהזמנו לא הצליחה לחרוט לי בלב ככה שיישאר עד עכשיו, חוץ מאותו הסטייק. אנטרקוט על העצם שנזרק על האש ביד, שלא יכול להיות שלא היה לה חלק משמעותי במנה הנשגבת הזאת. השומן שנשאר עסיסי ונשזר בתוך הבשר בדיוק בחלקים שמגיע לו, והרוטב של הציר שנמזג בזהירות ובעדינות. בשלב הזה כבר הייתי שיכורה ושפוכה והצלחתי להעליב את כל מי שסביבי ולא להצליח לזכור כלום, אבל הסטייק הזה חדר לי מתחת לרקמות.

אני זוכרת כל ארוחה שהיתה לי ביועזר, במיוחד כאלו שמהן אני לא זוכרת כלום. אני זוכרת את הקרפצ'יו הכוחני עם הכמהין השחורות, ואת הדג המעושן שהזמנתי כי שאול אמר שטעים ובסוף לא היה משהו מיוחד, וגם את הפעם ההיא שחשבתי שלא שתיתי כלום ואז נזכרתי שבעצם שתיתי שמפנייה "בולינג'ר" רק למחרת, כשפתחתי עוד אחת במקרה, והשמרים עלו לי לאף. כשהודיעו לי ששאול איננו בדיוק כתבתי הספד לאבא שלי, שחגג 7 שנים בלעדינו, ובינתיים קו יועזר-מנזר חדל מלנסוע וזה לא שאני משווה בין שניהם. אבל בעיר שלנו, הקטנה, אין הרבה מטבחים שמכבדים ככה את האוכל שהם מגישים ואת האנשים והנשים שאוכלים בו, והמנזר, כמו יועזר, מצליח במטבח עם אפס מקום, וצוות שיכור במיוחד, להגיש בכל יום תפריט שונה ומגוון וכמעט תמיד קולע בול. אני אוהבת את המנזר, על אנשיו וכלביו, על שיכוריו ומסוממותיו, על תל-אביביותו, על הלכלוך שבו, על התפריט המוקפד והלבוש הלא הולם, על השכונתיות שלו ועל השירות המחורבן שמקבלים בו, אני אוהבת את האופן בו מטבחים מרפררים זה לזה ומנות כאלה עושות מחוות לאחרות. זה גורם לי להרגיש ידענית וזה תמיד נעים, והמנזר עושה זאת בכל פעם מחדש, כמעין ספר היסטוריה סנסציוני. אז יועזר איננו, ואין ספק שמדובר בחור שחור לתרבות התל-אביב-יפואית, אבל כן ירבו מקומות כמו המנזר, שכמו יועזר, מצליח בכל פעם להזכיר לי כמה עוד יש לי ללמוד.