מיכל בוטון ואבירם כץ מפלרטטים במטבח ומחברים בין קינוחים לאלכוהול והפעם: קרפ-סוזט קמפארי עם טיו-פפה…

זה לא שאנחנו לא אוהבים את המשפחות שלנו, אבל מרתון החגים הזה, על שלל ארוחותיו ופקקיו, הוא בלתי נסבל. ולנו, אנשי "התחום" כמו שקוראים לזה, אין הרבה הזדמנויות למפגשים ביתיים עם חברים מה"תחום", חוץ מאותם ימים בודדים בשנה בהם כולם סגורים. כך יוצא שאת החגים האחרונים אנחנו מבלים ביחד, ומנצלים אותם להפקות קולינריות הרפתקניות שאנחנו לא יכולים לעשות במקומות שלנו ביום-יום.

אני לא מסוגלת להתמודד עם זה עכשיו, אבל האורחים מתחילים להגיע וכל אחד שנכנס מקבל עדכון על הפאדיחה שלי...
אני לא מסוגלת להתמודד עם זה עכשיו, אבל האורחים מתחילים להגיע וכל אחד שנכנס מקבל עדכון על הפאדיחה שלי...
אני לא מסוגלת להתמודד עם זה עכשיו, אבל האורחים מתחילים להגיע וכל אחד שנכנס מקבל עדכון על הפאדיחה שלי... אחרי ברביקיו קוריאני (ואויסטרים, כי בכל זאת חג...) בערב ראש-השנה, משתה אל תוך הלילה עם אספקה רציפה מהפלאנצ'ה בערב יום כיפור, הגיעה שעתו של ה"זקוסקה" - הפקת יום הכיפורים בביתם של חבר המועצה גיא רובננקו וזוגתו, עיתונאית האוכל המוערכת, רונית ורד. כיוון שבכל זאת אנחנו אנשים מתחשבים, לא עלה בדעתנו להדליק מנגל ביום כיפור, או להרים כל בישול אחר שעלול לעורר ריחות בשכונה ולהעיר את כל השכונה. זקוסקי, אם כך, נראה לנו כפתרון מושלם. מיכל: בארוחות מסוג זה, חובת הקינוחים עלי. אבירם: רגע, בארוחות מאיזה סוג חובת הקינוחים לא עליך?
קמפארי-בקבוק
קמפארי-בקבוק
מיכל:
די מיותר לשאול את המארחים מה להביא. אפיתי חלות, לחם עם כבדי שיבוט וקוליביאק כמיטב המסורת הרוסית, אבל הקינוחים הם בגדר חובה - גם בשולחן שיושבים סביבו סועדים שמעידים על עצמם שהם לא נוגעים במתוקים. הגעתי לבית המארחים לפני אבירם. הכנסתי לתנור טארטלטים עם קרם שקדים ותאנים שהכנתי מראש, ודאגתי לוודא שוב את מספר המוזמנים כדי להבטיח שתי יחידות טארט לכל סועד. 10 דקות על השעון, טמפרטורה בינונית וכל הבית מעלה עשן. עשרים ושניים עיגולים שחורים ומפוחמים יושבים מולי על מגש התנור ולועגים לי. רובננקו הצטרף מיד ללעג מבלי לזהות את הדיכאון הניכר בפני, ורונית ממהרת להרגיע את הרוחות, אבל ללא הועיל. שולחן מלא בסלטים הנוסח רוסי, דגים כבושים, רגל קרושה וביצים רוסיות בזווית של העין שלי, ומחשבות אובדניות בראשי. "אני לא מסוגלת להתמודד עם זה עכשיו. אין קינוח - לכו להזדיין כולכם". אני מנסה לשנות נושא, אבל האורחים מתחילים להגיע וכל אחד שנכנס מקבל עדכון על הפאדיחה שלי. אבירם: שהרי אין שמחה גדולה יותר משמחה לאיד! מיכל: אבירם אמור היה לדאוג לקרח ופישל קצת בעצמו. אבירם: רובננקו היה אמור לקחת את הקרח מהבר ושכח, ואיכשהו תמיד האשמה עוברת אלי. נכון, אולי לא וידאתי שהמקפיא סגור כמו שצריך, ונכון, כל הרצפה הוצפה בקרח שנמס, אבל כל זה לא היה קורה אם רובננקו היה זוכר לקחת את הקרח בזמן. מיכל: לפחות הבדיחות עוזבות אותי לרגע ועוברות אליו. אני מתחילה להתנחם. אבירם: ללא ספק את חברת אמת. מיכל: שוטים נמזגים והצלחות מתמלאות, אבל המחשבה על סוף הארוחה הקרב ובא, מלחיצה אותי מאוד.
טיו פפה - בקבוק
טיו פפה - בקבוק
אבירם:
קחי בחשבון שהארוחה תימשך לפחות שמונה שעות, כך שיהיה לך מספיק זמן לחשוב (...). מיכל: פתאום אבירם מזכיר לי שתכננו לעבוד על מדור חדש ומיד הסומק חוזר ללחיי. קרפ סוזט! הבאנו אפילו את כל הפרודוקטים ויש לי מתכון נהדר של אלן דוכאס. החברים סיימו לאכול ואני ניגשתי למטבח עם רעידות בידיים. אבירם: ולא רעידות מוודקה, בניגוד לחלק מיושבי השולחן... מיכל: אני מכינה במהירות את הבלילה ומתפלפלת (ומתפללת) עם אבירם בנוגע לאלכוהול שנשתה עם הקרפים, משום שאין בנמצא גרנד מרנייר, שנהוג להוסיף למנה. אבירם מגיש לי בקבוק של קמפארי ומצב רוחי משתפר פלאים. אני מכינה את הקרפים הראשונים ומושחת אותם בחמאת סוזט תפוזית שהכנתי, מוסיפה את הקמפארי המריר ומגישה לשולחן מבלי לטעום. עוד מוקדם בשבילי להתמודד עם אופציה לכישלון נוסף. אבירם: קמפארי ותפוזים הם הלא חברים ותיקים, ואין כמו עקצוץ המרירות הזה של הקמפארי כדי לאזן את מתיקות הקרפ, ולהעיף את התפוזים לשמיים. מיכל: ניסינו את הקרפ עם שלל האלכוהול שהיה בנמצא, שזה לא מעט, והטיו פפה - שרי פינו יבש שאהוב על כולנו, התלבש עליו בול. מדובר במשקה היבש ביותר שאפשר לעלות על הדעת, עם ריחות חמצון – אוקיי, בואו נודה, יש לזה ריח של אצטון, מה שנקרא בנימוס "טעם נרכש", ובמקרה שלנו בהחלט מדובר באנשים שמכורים ל"טעם הנרכש" הזה. קולות של הנאה נשמעים מהסלון. אפילו מר ליאור הרגיל, שאף פעם לא מסכים לטעום ממנעמי, מגיב בהתפעלות. אני עדיין מסרבת לטעום. המרירות ההדרית והיובש האופייני של השרי מבטלים את המתיקות של הקינוח שמתחבב די מהר על יושבי השולחן. עכשיו אפשר לנשום לרווחה.