המעבדה: עונת החתונות

מיכל בוטון בסך הכל רצתה לאפות עוגת חתונה, אבל למרות כל האלכוהול שזרם שם, אבירם כץ נבהל וברח. מותק, על טיזר חשמלי כבר שמעת?

חתונה היא דבר משמח לכל הדעות, אבל לגמרי שלא במפתיע, הפעם אבירם ביקש לחלוק עלי כבר בשלב הזה ולמרות שהתעקשתי, הבחור קיבל רגליים קרות ובחר שלא לקח חלק בכתיבת המדור הנוכחי, כאילו שמדובר באיזה מחלה מדבקת...

אני מנסה לשכנע את עצמי שלא רק אני שתיתי לשוכרה ובוחרת להאמין שכולם שיכורים ושמחים... (צילום: מיכל בוטון, יח"צ)

אני מנסה לשכנע את עצמי שלא רק אני שתיתי ובוחרת להאמין שכולם שיכורים... (צילומים: מיכל בוטון, יח"צ) אבל לטס פייס איט ובואו נסתכל על העניין בלבן של העיניים: להיות מוזמן לחתונה זה דבר משמח קצת פחות. להיות מוזמן לחתונה של חבר בדרגה שנייה או שלישית, עשוי לעתים להיות תיק, שלא לומר חתיכת מזוודה. אבל להתבקש על-ידי בנאדם שמתחתן לאפות לו עוגת חתונה כג'סטה, זה הדבר הכי שנוא עלי בעולם כולו, שכן: א. לא "אופים" עוגת חתונה. רק הפעולה הראשונה היא אפייה. אחרי האפייה מצננים, פורסים, מכינים קרם, בונים כל קומה בשכבות, מצפים, מקררים, מקציפים חמאה לקישוט, מקשטים, סוחבים ולבסוף בונים בקומות במקום שבו נערך האירוע. ב. ברוב המקרים, אנשים שמבקשים ממני עוגת 3 קומות כמתנה ליום נישואיהם, כושלים מלהבין שבפועל באמת שהתכוונתי להשאיר צ'ק פחות שמן משמעותית משווי העוגה (יומיים עבודה + מצרכים). ג. עוגה שאמורה להיות מספיק יציבה כדי לעמוד בטמפרטורת החדר במשך 5 שעות לכל הפחות ולשאת על כפיה עוד שתי עוגות, לא כולל שיזוף ישיר של פרוז'קטורים בעוצמה שמסוגלת להאיר את בלומפילד, לא יכולה באמת להיות הדבר הכי טעים שהכנתי. ד. במשך אירוע שלם, מכרים מזדמנים מדברים איתי על עוגה.

אז יומיים לפני האירוע אפיתי שישה טורטים בשלושה גדלים. כל קומה מקבלת שני טורטים. חילקתי כל טורט לשתי שכבות, כך שבסך הכל יהיו 4 שכבות בכל קומה. הכנתי קרם חמאה ונילי, יציב ומתקתק כדי למרוח בין הקומות. אבל הטורט נראה קצת משועמם (אולי זאת הייתי אני המשועממת, אבל מה זה משנה...) והחלטתי לפנק אותו בעזרת בקבוק האמרטו דיסארונו של אבירם כץ שסרב לבוא איתי לחתונה. זילפתי על כל קומה זילוף חסר רגש של האמרטו וכתוצאה מכך, הנוזל הארומטי החל ליצור שלוליות חסרות פרופורציה בעוגה המושקעת שלי. החלטתי שאני צריכה להוסיף שכבה של קוקוס טחון כדי לספוג את כל הרטיבות, ודווקא אהבתי מאוד את התוצאה. וניל, אמרטו וקוקוס הם שילוב נהדר בעיני. לרוע מזלי, אחת הבעיות הגדולות בעוגת חתונה, היא העובדה שאם אטעם ממנה, יבחינו בכך מיד ולכן אני יכולה רק לנחש שהשילוב האינטואיטיבי שלי, אכן עובד. ערב האירוע הגעתי לחתונה מוקדם יחסית במטרה להרכיב את הקונסטרוקציה של העוגה בקומות ולהמשיך בעסקיי (הבר כמובן). ליד הבר, פגשתי חבר ששתה טקילה TRES GENERACIONES ושלא כהרגלי, החלטתי לחקות את הבחור. טקילה היא המשקה הזה של השתכרויות הילדות שלי ולכן נדיר מאוד שאני בוחרת לשתות ממנו. נדיר יותר שאני בוחרת לדבוק בו ערב שלם, אבל מדובר בטקילה משובחת, אז ממש לא ניסיתי להתאפק. ככה מבלי ששמתי לב, עברו 3 שעות של חתונה ויצא שכבר החזרתי את שווי העוגה בשוטים של טקילה.

בשלב הזה, אני נזכרת שלפני שהגענו לחתונה (העוגה ואני), חשבתי שההתאמה הנכונה ביותר לעוגה עם וניל, חמאה, קוקוס ואמרטו, תהיה דווקא וויסקי. אבל ברור לי כשמש, שכל מה שאני מעוניינת לטעום כרגע, הוא עוד מנה מאותה הטקילה - עדינה, מתקתקה, חריפה ומשמחת לבב. זאת היתה חתונה הפוכה כזאת. אוכל, חופה, קליפ קצר שהפיקו החברים ואז ריקודים וקרחאנה. בחתונות הפוכות, השתלשלות הערב בלתי ברורה לי. אני מנסה לשכנע את עצמי שלא רק אני שתיתי לשכרה ובוחרת להאמין שכולם שיכורים ושמחים מכדי לזכור שיש עוד עוגה לפרוס. האמת שנכון לרגע זה עדיין אין לי מושג מה עלה בגורלה של העוגה (...). הסתובבתי בזיגזג וחיפשתי את הדרך הדיסקרטית ביותר להימלט החוצה. איזה מנהל מטעם המקום קלט את הניסיון שלי לחמוק והתעקש ללוות אותי החוצה כשהוא מחזיק מעל ראשי מטרייה. אז הלך על הדיסקרטיות. כל זמן הנסיעה במונית בדרך הביתה, חשבתי על אמרטו וטקילה מהולים בתחושת החמצה לא פרופורציונלית. לא ברור לי למה, אבל עדיין אני מרגישה שיכול היה להיות שם שילוב הביס המופלא. ומה עם חתונה? לוקחת את הזמן. בינתיים עוד החלטתי על מי להפיל את התיק של העוגה...