יום שישי הטוב: אבירם כץ חוגג פסחא

אבירם כץ החליט לדלג השנה על המרור המשפחתי ועלה לחגוג את הפסחא בנצרת. היה שמייח ויש גם המלצות...

כשלומדים על פסח בבית-הספר היסודי מתעכבים בעיקר על הקטע של ה"בני חורין" והיציאה מעבדות לחרות. חופש גדול מבית-הספר (ומה יותר בני חורין מזה?), מצות עם שוקולד, קניידלך. כיף גדול. כשמתבגרים, פסח הופך להיות בעיקר מרור. ליל הסדר המשפחתי - ולא משנה כמה אתם אוהבים את המשפחה שלכם - הוא מרור אחד מתמשך. כולם עצבנים, כולם תקועים בפקקים, שוב פעם הדוד עם בדיחת "אתם יודעים למה אוכלים ביצים במלח בפסח?", וכמובן הריבים האלו של מי עושה סדר אצל מי, מי לא מדבר עם מי, וכבר מתחילים לבשל את הנקמה שתגיע בראש השנה...

מסתבר שנצרת היא הבירה הקולינרית של ישראל, ואחרי יומיים כאן קשה מאוד לערער על הקביעה הזו (צלם: אבירם כץ) אז (גם) השנה החלטתי, ביד חזקה ובזרוע נטויה, שאני מוותר על המרור ונשאר עם הקטע הזה של החירות. לברוח לחו"ל לא היה לי זמן ו/או כסף, אז נסעתי למקום הכי חו"ל שאני מכיר, מרחק שעה וחצי מתל-אביב. נצרת. לא מעט חובבי אוכל ומשקה יישבעו שנצרת היא הבירה הקולינרית של ישראל, ואחרי יומיים כאן קשה מאוד לערער על הקביעה הזו. בהמלצת חבריי גיא רובננקו ורונית ורד (שבזכות חגיגות 8 למדור האוכל שלה הייתי כאן גם בתחילת השבוע, מה שרק פתח את התיאבון) הזמנתי לנו את החדר (חדר? זה יותר גדול מהדירה שלי...) ב"אל רידא", מעל הבר-מסעדה הנהדרת הזו במרכז העיר העתיקה. חדר ספון עץ, רחב ידיים עם נוף של 360 מעלות שמשקיף על נצרת מלמעלה. האוויר נהדר, ואפשר למצוא כאן שלווה ורוגע שאין בשום צימר מפונפן עם ג'קוזי ענק ליד המיטה. "אל רידא", מסתבר, פירושו "נחת". אני אוהב לישון במקומות כאלו, שמרגישים כאילו מישהו מארח אותך בדירה שלו. חפצים שאפשר לקחת ביד ולמשש. ספרים ישנים בשלל שפות שאפשר לעלעל בהם. אין ג'קוזי, אבל יש מכתבה נהדרת שאפשר לשבת ולכתוב ומדי פעם להסיט את הראש ימינה ולראות קצת מצמרות הברושים המציצים מבעד לחלון. יש מעין סלון עם כורסאות סביב שולחן קפה גבוה, ויש פינת רביצה נהדרת להימרח בה עם העיתון של שישי. החדר הזה עושה לי חשק לשבת בו חודש ולכתוב, ואני חושב לעצמי - הלוואי והייתי משורר. אבל עם כל הכבוד לחדר ולנוף המרנין, הפיתוי לטייל בנצרת על שלל בתי-האוכל שבה מכניע אותי. אז ספר שירים מפואר לא יצא לי ביומיים האלו, אבל קבלו כמה המלצות לביסים יוצאים מן הכלל ומשהו להרטיב בו את הגרון. יומיים של זלילה וסביאה בלי סוף בגן-העדן הגרגרני הזה.

זה מתחיל עם חומוס מצוין ושווארמה עסיסית (במיוחד אחרי שביקשנו תוספת שומן) בעימאד, בכניסה לנצרת. משחה חלקה ואוורירית עם תיבול עדין למדי, שהוציאה קריאות התפעלות גם ממני, שרחוק מלהיות חובב חומוס נלהב. אפילו תחושת העוקץ הקלה - מראה תיירי-אשכנזי מדי עשה את שלו - לא העיבה על ההנאה. המשכנו למשקה קטן (בכל זאת, חובה פרנה ברנקה אחרי חומוס, ועד היום לא ברור לי איך לא העבירו חוק המחייב בתי-אוכל להחזיק פרנה) באל רידא, המסעדה/בר שבקומת הגג שלה נמצא החדר שלנו. כשסיימנו את הארוחה עלינו לחדר, ואחרי ששמנו את הראש לאיזו חצי שעה, יצאנו ל"טייל קצת בעיר". מהר מאוד הפך הטיול לעצירה קטנה לעראייס מצוין באלעזים, ליד כיכר המעיין. טוסט קבב שיורד לוהט מגריל הפחם ועם כל ביס אתה מרגיש את הכוויה בלשון, ולא מסוגל להתאפק ולחכות עד שיתקרר. אפילו האדריכלית, צמחונית מגיל 10 בתאוריה, חטאה בביס או שניים. עוד גינס קטנה ומפתיעה לטובה מהחבית, ועוד קצת וודקה בחלל של אל רידא שאני מתחיל להתאהב בו ממש.

בערב, בזמן שהמוני בית ישראל הסבו לשולחן הסדר, טיילתי אני בין הכנסיות של נצרת, נבלע בין ההמון בכנסיית הבשורה, בתהלוכת "יום שישי הטוב", היום בו נצלב ישו. משם המשכתי לתישרין 2, החדשה יחסית, שממוקמת במרכז מסחרי במעלה העיר. מסעדות במרכז מסחרי - אתם יכולים לנחש לבד מה אני חושב על זה - אבל במקרה הזה הנוף מהמרפסת אל העיר, הגינס הטרייה שנמזגת כהלכתה, איזו צלע טלה בצד וכמה סלטים ממכרים, ואני מתאהב במסעדה ומתאהב בעיר. רק שעה וחצי נסיעה מתל-אביב, ואני מסתובב ברחובות שמילה אחת בעברית לא נשמעת בהם. אני במסעדה מלאה וכולם מדברים ערבית או אנגלית, גם אלי פונים באנגלית. מי יעלה על דעתו שיהודי ישראלי יהיה מחוץ לביתו בערב החג.

למחרת בצהריים, במקום צ'ק אאוט, החלטנו לקחת לילה נוסף. זה היה טוב מדי מכדי שנחזור הביתה. עוד יש מה לאכול, יש בר שלם ממש מתחתינו, ונשאר לי לפחות עוד חצי ממוסף החג שטרם הספקתי לקרוא. טיול בין כנסיות (בכל זאת, שתהיה קצת קולטורה, ושגם לאדריכלית יהיה קצת מעניין...) הפך מהר מאוד לסיור בין מאפיות וטעימה השוואתית ויסודית של פטאייר, קטאייף ועוגיות הפסחא המיוחדות. יפות הכנסיות בנצרת, טעימים מיני הבצקים הממולאים והחיים פתאום מאוד פשוטים ומאוד משמחים.

ויש גם את דיאנא של דוחול עם סלטים עונתיים פשוטים דוגמת זעתר טרי עם לימון ושקדים שמשאיר אותי פעור פה, ואיך אפשר בלי כמה "ארטיקים חמים" לקינוח, כמו שאוהבים לקרוא כאן לצלעות טלה. בערב עוד אכלנו באל רידא, ומבעד לאדי האלכוהול - נראה לי ששכחתי להזכיר את אוסף הקוניאק, ארמניאק, רום ווויסקי שדאהר זידאני, הבעלים, מביא מטיוליו באירופה. אבל מה שבמיוחד זכור לי לטובה הוא קינוח "קושטא אל רידא", קרם עם פיסטוקים וצנוברים, לא מתוק מדי, מיוחד וטעים, בוודאי אחרי בקבוק יין ועוד חצי בקבוק וויסקי לקינוח. בקיצור חברים, מדובר בפסח הכי טוב שזכור לי. אמנם פסח מאחורינו, אבל נצרת זמינה כל השנה. כיף שם וטעים.