גיא רובננקו, נצר למזקקי וודקה וליצרני משקאות מוגזים, מכין סירופ טוניק ביתי ונזכר במיתולוגיית השתייה המשפחתית

ככל שאדם מתבגר כך הוא מבין שיש דברים שלא ניתן לברוח מהם, החל במע"מ וכלה בדברים הקשורים לגנטיקה משפחתית. בחיי כל אדם מגיע גיל שבו הוא מבין שנגזר עליו לרשת את הקרחת של אבא, את העצבים של אמא או את השתיינות של הדוד השיכור שכולם מתביישים בו. אז במקרה שלי קרחת אין וכנראה כבר לא תהיה (תודה אבא), עצבים יש (תודה אמא) ושתיינות? נו, אין דוד שתיין במשפחה (פשוט כי כולם שותים). כדי למצוא את השתיינים האחראים לתורשה ולמעללי הצאצאים צריך להרחיק כמה דורות אחורה ולהגיע עד לטביה.

עגלת יד רוחבעגלת יד רוחב
תחילת האימפריה. עגלת הגזוז (מתוך ארכיון משפחת רובננקו) המשפחה שלי מצד אבא הגיעה מדווינסק, עיר קטנה ליד ריגה. שם המשפחה שלנו תמיד עורר סימני שאלה מוזרים כי רובננקו זה בכלל שם של אוקראינים גויים, סביר להניח חובבי ישראל קטנים כמקובל באותם ימים, או כמו שאמר לי פעם חבר רוסי "רובננקו זה שם שבא מהבטן של אוקראינה". רק בשנים האחרונות ובעזרת האינטרנט התחילו להתגלות פרטים נוספים ונוצרה מיתולגיה משפחתית מעוררת גאווה. כדרכן של מיתולוגיות משפחתיות מדובר באגדות שאולי היו ואולי לא, אבל הן אומצו בחום על ידי שתייני המשפחה. מתיעוד שנמצא התברר שאחד האבות הקדומים למשפחת רובננקו היה בעלים של מפעל לייצור גפרורים ווודקה בדווינסק של ימי רוסיה הצארית. גפרורים? שיהיה. אבל וודקה? זה כבר מתחיל להיות מעניין, וחיטוט במקורות היסטוריים העלה את הסיפור הבא: משפחת רובננקו לא תמיד נקראה כך. אף אחד לא יודע היום לומר מה היה השם המקורי, אבל בטח משהו כמו רובין, ראובן או שם יהודי אחר. האבות הקדמונים עסקו בייצור וודקה משובחת. כל כך טובה הייתה הוודקה עד שהמוניטין שיצא לה הביא אותה לחצר הצאר, וזה האחרון רחש לה חיבה גדולה.
רובננקו 3רובננקו 3
שדרוג ניכר בעסק - כבר אין עגלה וסוס (מתוך ארכיון משפחת רובננקו) כדרכם של צארים אנטישמים (אנטישמיות היא כמובן מוטיב מרכזי בכל מיתולוגיה יהודית טובה) לא יכול היה הצאר שלנו לשאת את הקלון הכרוך בשתיית וודקה שנשאה שם יהודי, ולכן הוציא צו מלכותי שבו נקבע שמשפחת רובין/ראובן/רובינשטיין (מחקו את המיותר) חייבת להחליף את שמה לשם רוסי טהור. כך הגיעה הסיומת "נקו", שמאפיינת שמות משפחה אוקראינים (טקצ'נקו, טימושנקו וכו'), לשם יהודי כשר למהדרין, וכך הפכה הוודקה למוצר אוקראיני-נוצרי טהור הראוי למזווה המלכותי. אם מדובר באמת היסטורית או בבדיה כנראה שלעולם לא נדע בוודאות, אבל מאחר והיסטוריות רבות הן מדומיינות החליט הקונסיליום המשפחתי שכך בדיוק היה מהלך הדברים. הבעלות על מפעל הוודקה, דרך אגב, דווקא מגובה במסמכים רשמיים. ומההיסטוריה הרחוקה להיסטוריה קרובה יותר של משפחת רובננקו. האחים יוסף ויצחק רובננקו, נצר לשושלת יצרני הוודקה, עלו לארץ ב-1921. וודקה הם לא ייצרו, אבל גזוז דווקא כן. הם היו הבעלים של עגלת גזוז שסבבה את הרחובות, הוצבה באזור שדרות רוטשילד וברבות הימים הפכה לקיוסק הראשון של תל אביב. זקני העיר עדיין זוכרים בחיבה את "הגזוז של רובננקו", ולימים קם גם מפעל קטן לייצור משקאות מוגזים. עם השנים, והודות לניהול כושל של האחים רובננקו (שסירבו, למשל, לזכיון מקומי של קוקה קולה לטובת משקה עוועים בשם "רובה קולה") , גווע המפעל וכך נמנעה ממני הזכות להיות נצר לשושלת תעשיינים עתירת ממון.
קיוסק_1קיוסק_1
אימפריית הגזוז "עם מיני סירופים הכי טובים" (מתוך ארכיון משפחת רובננקו) בצר לי אני מתנחם לפעמים בחלומות על החייאת המותג המשפחתי, או סתם בשתייה מרובה של וודקה, וכשהתחלתי לבשל בבית מי טוניק לטובת קוקטייל הג'ין וטוניק הפרטי (האנגלים מצד אמי משיבים מלחמה יפה לשתיינים האוקראינים) היה מי שנזכר בקשר המשפחתי התוסס. המרכיב העיקרי בייצור מי טוניק הוא כינין, המופק מקליפת עץ הצ’ינצ’ונה הדרום־אמריקאי. במאה ה–17 גילה המערב שכינין יפה כתרופה מונעת למלריה ולכן חיילים וסוחרים ששהו בארצות טרופיות מוכות מלריה נאלצו לצרוך כינין על בסיס יומי. הבעיה היא שלכינין טעם מר כמו המוות, ומאחר שבאותה תקופה ייצור גלולות היה עניין בעייתי נאלצו הבריות להמיס כינין במים ולשתות. כדי להתגבר על הזוועה נהגו החיילים הבריטים ששירתו בהודו להוסיף לכינין המהול במים מעט מיץ ליים וסוכר, ומאוחר יותר גם סודה. מאחר שבכל זאת מדובר בבריטים החליט עד מהרה פלוני בעל הגיון ברזל להוסיף לסיפור גם ג'ין, וכך בא לעולם הג'ין אנד טוניק. עם השנים הפכו מי הטוניק המקוריים למוצר הרבה פחות מריר (בזכות יותר מדי סוכר), הרבה פחות טבעי והרבה פחות טעים מהמקור וכך אנחנו מכירים אותם היום.
כוסואמו גזוז, שימו קצת ג'ין בפנים, בחייאתכוסואמו גזוז, שימו קצת ג'ין בפנים, בחייאת
כוסואמו גזוז, שימו קצת ג'ין בפנים, בחייאת. ג'ין אנד רובננקו-טוניק בשנים האחרונות, עם שובו של הג'ין לאופנה, החלו ברמנים רבים לחפש מי טוניק איכותיים יותר שמתאימים לערבוב עם ג'ין איכותי. קמו חברות שהחלו לייצר מי טוניק משובחים, וברמנים ומיקסולוגים ניסוי לייצר בעצמם מי טוניק. ג’פרי מורגנת’לר, ברמן אמריקאי מהולל שהבלוג שלו הוא התנ”ך של עולם הקוקטיילים, היה אחד ממובילי המגמה ‏והמתכון שלו שמתרוצץ ברשת הוא הבסיס של רוב מתכוני הטוניק שאנשים מכינים לבד. מאחר שלהכין גזוז בבית זו בעיה, המתכונים הביתיים הם של סירופ טוניק שאותו מוהלים במי סודה לפני השתייה. אם בא לכם להכין לבד, חפשו ברשת מתכונים - יש הרבה - ותתחילו לנסות. אם בא לכם לטעם מהטוניק שלי, תנו קפיצה לסרוויסרייה ותבקשו יפה משמוליק.