חיליק גורפינקל החליט לקחת את הזמן באיזי עד האולימפיאדה הבאה, לפחות בכל מה שקשור בספורט. ככה זה כשזיכרונות הילדות שלך צפים על פני המים...

אף פעם לא הייתי הכי מהיר בשום דבר. בעצם אולי כן. לא מדדתי, אבל יכול להיות. אבל עוד שנייה בבקשה. תנו לקחת את הזמן. בבית-הספר לא ניסיתי מעולם להיות הכי טוב ב-100 מטר, שאצלנו הם היו בכלל שישים מטרים. אבל מי סופר. בתיכון הייתי לא רע בריצות בינוניות. 800 ו-1500 מטר. כלומר, גם ההכי מהיר שלי, היה מתחום האיטיים יחסית. ריצות של נשימה ארוכה, לא של ספרינט. לא שהפכתי אחר כך למרתוניסט בגלל זה, כמו שמקובל בימינו כשאתה מגיע לגיל העמידה, אבל בכל זאת, זה אומר עלי משהו.

כל מי שנידון לפספס לנצח את רגעי השיא הגדולים באמת, ייתקע בסוף תמיד עם שחייה אמנותית וכדורעף חופים... (צילומים: חיליק גורפינקל, יח"צ)כל מי שנידון לפספס לנצח את רגעי השיא הגדולים באמת, ייתקע בסוף תמיד עם שחייה אמנותית וכדורעף חופים... (צילומים: חיליק גורפינקל, יח"צ)
כמה צ'ייסרים של וודקה יצליח חיליק לשתות עד לאולימפיאדת טוקיו 2020.... (צילום: חיליק גורפינקל, יח"צ)

שבלול. חילזון. חיליק החילזון. לא רק במהירות. או האיטיות, ליתר דיוק. גם באופי. משתבלל. גם בשחייה לא הייתי בדיוק מרק ספיץ, המייקל פלפס של ילדותי. אמנם עברתי מהבריכה הלימודית לקבוצת השחייה של מכבי תל-אביב באוניברסיטה, אבל אחרי כמה אימונים ננזפתי כי לא שעיתי להוראות המאמן. כשניסיתי להסביר לו שקצת קשה לשמוע מתחת למים, הפכה הנזיפה לסילוק ואני גורשתי הביתה בבושת פנים. בים הפסקתי להתרחץ אחרי שגוש חרא החליט לשחות לידי. לא יעזור לכם אם תנסו לספר לי שזה כבר לא ככה מזמן.

מדוע אני נזכר בכל זה. בגלל המשחקים האולימפיים כמובן, או האולימפיאדה בפי העם. הצפייה במייקל פלפס ויוסיין בולט היא חוויה מתסכלת לכל אדם ממוצע, גם אם אינו צופה באמת אלא מסתפק, כמוני, בקריאה על מעלליהם בבריכה ועל המסלול למחרת בבוקר בעיתון. שזה כמובן הסיפור שלי, מי שנידון לפספס לנצח את רגעי השיא הגדולים באמת (לא רק בספורט) ולהיתקע בסוף תמיד עם שחייה אמנותית וכדורעף חופים. אבל זה לא משנה. אני הרי ראיתי עוד את ג'סי אוונס ואמיל זטופק.

וודקה-פינלנדיה-בקבוק-284x1024-284x1024וודקה-פינלנדיה-בקבוק-284x1024-284x1024
מכונות הריצה והשחייה הללו, הרובוטים המחופשים לבני אדם עאלק, הם הרי 'נישט אונזרע'. לא משלנו. אלה לא באמת בני אדם. לפחות לא בסטנדרטים שאני מכיר. ובכל זאת, הם נראים כמו משהו דומה והרוב מתעקש שהם כן כאלה, ושאם אתאמץ מאד (טוב, לא בדיוק. כלומר, לא אני, עבורי זה באמת קצת מאוחר), אצליח גם אני להיות כמוהם. או דומה. בקיצור, בכושר. או משהו דומה. אבל אני הרי יודע שזה לא נכון. שזו מזימה של הרופאים. או של חברות הביטוח. או של שניהם. זה לא אותו דבר, אגב?

הדבר היחידי שאני עושה מהר, מהר מדי, זה לשתות. אני גם כותב מהר מאד, מהר מדי, אבל זה כבר לא עניינכם. מה אכפת לכם כמה זמן זה לקח לי אם זה עובד. ואם זה לא עובד, זו כבר בעיה שלכם. אבל לשתות מהר מדי, זו באמת בעיה. ואני לא מדבר על מים. כי אם אתה שותה מהר מדי את הדרינק שלך, אתה תיקח עוד אחד. ואני שותה מהר. מהר מאד. וגם אוכל מהר. מהר מאד. מהר מדי. וזה לא בריא.

וגם אם אין לי רצון, או יכולת, להיות יוסיין בולט או מייקל פלפס הבא, הרי אני אמור לחיות עוד קצת. בשביל הילדים. ואתם יודעים מה, גם בשבילי. אז מספיק ודי. סתם, נראה לכם. אז נפרד מהאולימפיאדה הזו עם הדרינק הכי מהיר. צ'ייסר של וודקה. המשקה היחידי שנועד להילגם במהירות. כדי שלא תשימו לב שבעצם מדובר באלכוהול נקי, חסר טעם וקצת כואב. לא משנה איזו וודקה. נגיד פינלנדיה. אחלה וודקה. טוב אנשים, ניפגש באולימפיאדת טוקיו 2020. לחיים.