אורי שמיר, אספן מצוות ידוע, הלך לנחם אבלים ועל הדרך הסכים לסייע בפינוי ארגז ישן של 'שאטו מארגו 1985'. מה שהתחיל ביין מיושן נגמר בהרבה אלכוהול ישן...

זה היה אחד מאותם ימים מבאסים בלי סיבה מוגדרת. ישבתי על כורסה בסלון בוהה באוויר עם כוסית אלכוהול ביד, ורק צלצול הטלפון מהמספר הלא מוכר הצליח לנתק אותי מרצף מחשבות נוגות בטווח הארוך. הקול הנשי, דווקא כן. "היי אורי, מה נשמע, מה שלומך?". "כמה זמן את יכולה לפנות?", עניתי בנונשלנטיות של אחד שיודע עם מי הוא מדבר. לא הצליח. "זו טלי", אמר הקול הנשי. "אני יודע", שיקרתי בעזות מצח וכשלפתע נזכרתי שמכר משותף סיפר לי שהיא ילדה בת, איחלתי לה מזל-טוב בטון חגיגי מופרז. אחרי שתי דקות של צחוק פרוע היא הודתה לי בחום וסיפרה שבתה עולה לכיתה א' בשנת הלימודים הקרובה. האמת היא שממש התכוונתי לנתק את השיחה ההזויה שלא הצלחתי לבין לאן תוביל, אבל ברגע האחרון החלטתי לזרום.

כעבור 5 שניות של ציפייה מורטת עצבים הגיעה תמונת אלכוהול ולמרות שהכיתוב היה דהוי אנושות, עדיין ניתן היה לקרוא... (צילומים: אורי שמיר)כעבור 5 שניות של ציפייה מורטת עצבים הגיעה תמונת אלכוהול ולמרות שהכיתוב היה דהוי אנושות, עדיין ניתן היה לקרוא... (צילומים: אורי שמיר)
השעתיים הפנויות שנותרו עד לפגישה הוקדשו לתכנון קפדני של השקעות כספיות נבונות... (צילום: אורי שמיר)

ואז היא סיפרה על חברה טובה שאמה שלה נפטרה ובביקור הניחומים שערכה אצלה היא סיפרה לה שהם התחילו בניקוי הדירה ופינוי החפצים המיותרים לקראת המעבר לדירה. "הם התחילו לנקות את הבית ומצאו ארגז יין מעץ. הארגז סגור והם עדיין לא פתחו אותו". הלב דפק בפראות ומכיוון שהייתי בטוח שהיא שומעת, ניסיתי לשוות לקולי נימה של מזויפת של אדישות, אבל הקול שבקע ממני היה הדבר הכי קרוב לטונים מסורסים של נער מתבגר.

"את יודעת מה היה כתוב על הארגז?", חרחרתי. "לא שאלתי אותה", ענתה טלי, "אבל אז נזכרתי בך וסיפרתי לה שיש לי חבר שהוא מומחה לאלכוהול וחולה על יין. תרשום את הטלפון ותתקשר ביום חמישי, אחרי השבעה". התקשרתי ביום חמישי. הצגתי את עצמי, מלמלתי משפט ניחומים מנומס והשחלתי את הסיבה שבגינה התקשרתי.

ברנדי סטוקברנדי סטוק
הכה את הממוחה

"כן, טלי סיפרה לי שאתה מומחה ליין ושתוכל להגיע ולהעריך כמה שווים היינות, אם בכלל. אנחנו לא מבינים בזה כלום, אבל אולי הם שווים משהו". שאלתי אותה אם יש כיתוב כלשהו על הארגז, והיא אמרה שכן ושהיא תצלם ותשלח לי בוואטסאפ. כעבור 5 שניות של ציפייה מורטת עצבים הגיעה התמונה ולמרות שהכיתוב היה דהוי אנושות, עדיין ניתן היה לקרוא.

Chateau Margaux ובהמשך 1985. אחרי שתי כוסות קפה שחור חזק, שתי לגימות ארוכות מבקבוק מים מינרלים שהכיל 'צוייקה' שהוברח ארצה, וחצי קופסת סיגריות, חזרתי להכרה והצלחתי לנשום עצמונית. הטלפון צלצל והיתומה הטרייה שאלה אותי מתי אוכל להגיע. עניתי לה בקול אדיש של מי שהתבשר שהוא היורש היחידי של סטיב ג'ובס: "מתי שנוח לך". "אתה בסדר?", שאלה בדאגה. "כן, הכל בסדר", חרחרתי במצוקה.

קבענו להיפגש ביום ראשון בשעה עשר בבית המנוחה בגבעתיים. בשל המוניטין שיצא לי כאדם דייקן שמעולם לא איחר לפגישה יותר משעה, יצאתי לדרך כבר בשש וחצי בבוקר. ברבע לשמונה החניתי את רכבי מול הבית. השעתיים הפנויות שנותרו עד לפגישה הוקדשו לתכנון קפדני של השקעות כספיות נבונות, לאחר פירעון חובות לבנק ולחברים, חידוש הגרדרובה, רכישת רכב משנת ייצור מתקדמת, גיחה קצרה לצרפת, ובכסף שיישאר אשלם מזונות.

פרינס פולוניאק קוניאקפרינס פולוניאק קוניאק
יושב על הגדר

מפתח הבניין יצא גבר, מחזיק בידיו ארגז קרטון של אבקת כביסה 'קולון' והביט סביבו. יצאתי מהרכב ובצעדים כושלים ניגשתי אליו. "אני אורי. נעים מאד". הגבר הציג את עצמו כבעלה של היתומה וציין את שמו, שמשום מה לא הצלחתי לזכור. "טוב, זה הארגז. מה אתה אומר, זה שווה משהו?". שאלתי אותו על ארגז העץ הסגור. "אה. אשתי פתחה אותו ובפנים היו אלבומי בולים וחשבונות ישנים שההורים הייקים שלה שמרו. אבא שלה היה פקיד בכיר במשרד החוץ ושירת בצרפת", אמר הבחור והניח את הארגז על גדר האבן.

שלפתי את אחד הבקבוקים. וודקה קגלביץ'. הבקבוק היה מולבש בווסט אופנתי של שנות ה-70. "לא נראה לי שזה שווה משהו. תתרום את הארגז לצדקה, או שתשאיר אותו ליד פחי האשפה. אני בטוח שיש מישהו שישמח לקחת אותו", אמרתי. "לא נעים לי שטרחת להגיע ממודיעין, אמר הבחור, קח אותו". פתחתי את תא המטען והעמסתי לתוכו את שכיות החמדה. רגע לפני שנכנסתי לאוטו הרמתי מבט למעלה. פאקינג סטיב ג'ובס זרק לי חיוך מלוכלך.

כשהגעתי הביתה הוצאתי את הבקבוקים מהארגז. היה שם מדגם מייצג של ברי המשקאות בסלונים של פעם. אגב, כל הבקבוקים היו סגורים. אז הנה מה שהיה שם בצירוף כמה מילות הסבר לדור שלא ידע את יוסף (גולד) ובניו.

כרמל רום לבן אימטיציהכרמל רום לבן אימטיציה
אז מה היה לנו כאן?

מוישה שיכור: מוישה שיכור הוא ברנדי שקדים ותפוזים. מוילך היה הזקן התמהוני בשכונה שבה גדלתי בירושלים. חברו הטוב ביותר היה מוישה שיכור והם תמיד נראו יחד.

ברנדי המאה: ברנדי המאה הוא ברנדי בעם אגוזים. זה היה הברנדי שאמי וחברותיה נהגו לשתות כשיחקו רמי קוב, בערבי שבת.

גלנסייד בלנדד וויסקי: שיטוט במרחבי האינטרנט בחיפוש אחרי מקורות הוויסקי הזה, העלה חרס. הבאר ממנה נשאבו המים, יבשה ככל הנראה, אי-שם בשנות ה-70.

רום אימיטציה: 'אימיטציה' (רום שזוקק מחומר עלום שם), ממש כמו 'מדיצינאל', היו מושגים המתארים משקאות משכרים רב-תכליתיים. אם לא אהבת את הטעם, יכולת להסיר בעזרתם כתמים ולהבריק פורמייקות וכלי סניטציה.

וודקה קגלביץ'וודקה קגלביץ'
ברנדי 1818: ברנדי 1818 הוא ברנדי המזוקק מ... (כל הימור מתקבל). הייתי בן 14 בערך, כששתיתי מהברנדי הזה בפעם הראשונה. הגסטרולוג בבית-החולים 'ביקור חולים' אמר לאבי שאני הפציינט הצעיר ביותר שהגיע אליו עם אולקוס. כבוד!

קוניאק הנסיך מפולינאק: באתר האינטרנט אמנם הפליגו בשבחיו של קוניאק הנסיך מפולינאק, אך את תמונתו של הוד רוממותו, או לפחות של הבקבוק, לא הצלחתי למצוא.

ברנדי נובלס: ברנדי 'נובלס' היה המתחרה הפחות מוצלח של שטוק 84 ו-777 המיתולוגיים. זה היה הברנדי שאכלס את שולחן הגברים במשחק הרמי קוב. בכל פעם שאבא היה שותה ממנו, ידעתי שיש לו ג'וקר.

ברנדי אגוזים: בדיוק מה שזה, או לא. פקק של ברנדי לכוס הנס קפה בבוקר וקדימה לבית הספר!

וודקה קגלביץ': וודקה קגלביץ' היא וודקה עם ייחוס. סטפן קגלביץ', היה הרוזן של הונגריה, למרות שבכלל היה קרואטי במוצאו. איך שלא יהיה, הווסט על הבקבוק, הוא חלק מהטוטאל לוק של רוזנים קרואטים מודעים אופנתית לפני משהו כמו 200 שנים.