שישי-אישי: יין על השולחן

ניר קיפניס, איש משפחה מבית טוב, חושב שלפחות בימי שישי חייבים לעשות הכל כדי להושיב את כל בני הבית סביב שולחן ערוך כמו שצריך ולחלוץ בקבוק יין...

חכמינו זכרם-לברכה, היו כנראה חכמים באמת עת קבעו "אין שמחה אלא בבשר וביין". זה לא שביתר תחומי החיים אני לוקה בעודף-מסורתיות, אבל בכל הקשור לתובנות לגבי החיים, אני יהודי לא רע: במשך השבוע אפשר בהחלט להסתפק בסנדוויצ'ים בבוקר, פסטה בצהרים או סלט וחביתה לעת ערב, אבל בערב שישי, עת מתכנסת כל המשפחה סביב השולחן, צריך לעשות את זה כמו שצריך. וברור שעם יין.

כרגיל, החסכים שלנו מילדות הופכים לגורמים המעצבים של בגרותנו: גדלתי בבית אוהב ואהוב, אבל כזה שלא היו בו ארוחות-שישי כהלכתן. הורי שגדלו שניהם בבתים מסורתיים, היו חילוניים-להכעיס שהדירו בכוונה כל סממן דתי, או אפילו מסורתי, מביתנו. עם רוב "גינוני החילוניות" כמו הטלת ספק בכל דבר, זרמתי באהבה ובכיף, אבל פעם בכיתה ז', הזדמנתי לביתו של א' עת נערכה בו ארוחת ערב-שבת כהלכתה.

ערימות של סלטים שהוגשו בכלי פלסטיק, חלות, נרות ויין – ואחרי כל זה עוד דגים, עוף, בשר, אורז... הצצתי – ונפגעתי. כנראה שקיבלתי אז החלטה לא מודעת לפיה ביום שבו תהיה לי משפחה משלי, אצליח לייצר ארוחה שכזאת בכל שישי בערב – כי ארוחת הערב בבית הורי היתה דומה יותר לארוחת-בוקר: את האוכל "החם" אכלנו בצהרים.

עוד כשהיינו רק שניים, ללא ילדים, הקפדתי לבשל בכל צהרי שישי לקראת ארוחת הערב ולהזמין אורחים לביתי: קרובי משפחה, חברים, עמיתים לעבודה – העיקר שתהיה ארוחה. עם השנים והילדים, נשמר הפורמט הזה גם ללא שחקני חיזוק: אני אוהב מאוד לארח, אבל ברוב ארוחות השישי נהנה בעיקר מהעובדה שהמשפחה שמטעמי עבודה, לימודים, צופים, חוגים, חיים – אין לה זמן להתכנס לארוחה משותפת בכל ערב (בעיקר מאז שהגדולה, 22, עברה לחיות ברשות עצמה), מתכנסת כולה מסביב לשולחן – ואחר-כך עוברת עם הקינוחים ל"אולפן שישי" בסלון.

בישול עבורי הוא מעין תרפיה, עוד לפני שהנחתי סיר אחד על הכיריים: היציאה לשוק עם עגלת-הקניות, השינויים בהחלטות לגבי המנות השונות על-פי המצאי שבשוק – ואז, להגיע הביתה, לערוך את כל השלל – מירקות ועד לדגים ובשר – על השיש במטבח – ולפתוח בקבוק יין.

את הבקבוק הראשון אני מחסל לרוב תוך כדי הבישולים: בשלב הקיצוץ אני עדיין פיכח מספיק כדי לא לגרום לעצמי לנזקים, אבל מהרגע שהסירים עוברים לכיריים והתבניות לתנור – אני מגביר את הקצב, כך שכאשר תיגמר העבודה, יתם גם הבקבוק. אז אני מתקלח מתוך כבדות מסוימת והולך "לשים קצת את הראש" עד כשעה לפני הארוחה.

פותחים סופשבוע

אני אולי לא מהמתפללים ואפילו לא מהמקדשים, אבל על הלכות השבת שלי אני מקפיד כאדם דתי: אם הבקבוק הראשון נלגם בעת הבישול, הבקבוק השני ייפתח עוד לפני שיוגשו הסלטים – שלוק ראשון לסוף-שבוע נעים. בניגוד ליינות שנשמרים אצלי לאירועים מיוחדים, "יין הבית" שלנו היה ונשאר 'הר-חרמון': תגידו ואליו פור מאני, תגידו פשוט וטוב, תגידו מה שתגידו, אבל שום סדרת יינות, אהובה ככל שתהיה, לא הצליחה להחליף אצלי את סוס-העבודה הזה.

אני פותח לרוב ב'הר חרמון' אדום: הוא גם מספיק לא-מחייב, במובן הכי טוב של המילה, בכדי לעמוד פתוח על השיש בזמן שאני מבשל, גם יעבה נהדר לא מעט צירים לבשר, והכי חשוב – הוא מביא אותי, עם תום הבישולים, למצב שבו כל שארצה לעשות הוא לעצום את העיניים לשעה-שעתיים. אגב, סיום הבקבוק הוא התזכורת שלי להכניס 'הר חרמון' לבן למקרר. למה לבן? כי הילדים אוהבים!

אין בעיני עוד עדות למהפכה הגדולה שעברה על עולם היין הישראלי כמו העדפותיהם של ילדיי: אם בדורי שתו "המבינים" רק יינות אדומים, הרי שאחרי שנים שבהן "צרחנו" – כל הכותבים בתחום – שעם כל הכבוד לזנים הבורדולזיים – ואפילו לזנים הים-תיכוניים, הרי שבאקלים הישראלי אנו זקוקים גם ללבנים ולרוזה טובים – נפל האסימון גם בקרב הצרכנים הצעירים וגם אצל היקבים.

לזכות 'הר חרמון' לבן, ייאמר שהיה כאן תמיד – בנצ'מארק ליין קליל, פשוט וטוב – כזה שלא צריך לגלגל על הלשון יותר מדי אלא פשוט לשתות קר, אפילו קר מאוד וליהנות מחמיצות מאוזנת וחדות נעימה.

הוא גם הולך נהדר עם כל דבר: למעט בשיא החורף, תקופת תבשילי-הקדירה, הרי שבשאר ימות השנה אני מעדיף אוכל קל אפילו בארוחות מחייבות: כמה שיותר סלטים, כמה שיותר מנות דגים ומקסימום איזה עוף מוקפץ בסגנון אסיאתי. לכל אלה, יין לבן הוא נהדר – ויין לבן פשוט וורסטילי – הוא טוב בעיני למטרה הזאת יותר מכל שאבלי, למשל – שלא לדבר על שרדונה קליפורני בטעמי חבית עזים.

חוליית חילוץ

ביחד אנחנו מחסלים שני "חרמונים" בכל יום שישי: אחד, "פרטי" שלי, אדום, עם הבישולים ועוד אחד במהלך הארוחה: האישה, מטעמי גזרה, מסתפקת בחצי כוס, בת-המצווה מקבלת אף פחות מזה, רק למטרות "לחיים" וכדי שתרגיש גדולה, אפרופו גדולה – הגדולה מסתפקת בכוס אחת, והכמעט-חייל, כמנהג אבותיו – מחסל אתי את מה שנשאר.

למחרת, בארוחת הצהרים שמתבססת על שאריות ארוחת הערב הקודם, אנחנו שומעים על עשרות אלפי ישראלים שעשו את הטעות הגדולה, נסעו לחרמון בשבת ונתקעו בפקקים. אנחנו לעומת זאת, מעדיפים לחלוץ את הפקק, לשתות את החרמון – ולהישאר בבית מול ערוצי הקולנוע – מדיסני ועד ג'יימס בונד. כל אחד והשבת שלו...

• תמונת השולחן הערוך צולמה במסגרת פרויקט פסח טעים להפליא של יקב רמת הגולן ומערכת על השולחן