אבירם כץ חושב ש'הבלנד הסגול' של 'רקנאטי', הוא "יין בית" במיטבו, שנעשה ממש לפי הספר. כלומר, יין שבא לך לשתות אותו, ולא לדבר עליו...

אנשים טסים לאיטליה. אנשים חוזרים מאיטליה. מה הם מספרים, כל השבים מאיטליה? הם מספרים על היין הזה שהם שתו, ה"וינו דה קאזה", שעלה גרוש וחצי, וכמה טעים הוא היה. ושבסופרים יש יין בחמישה אירו. וכמה זה טעים. והלוואי עלינו...

אז נכון שבאידיליה יין כזה כמו של רקנאטי צריך להיות זול יותר, אבל אנחנו עדיין צריכים עוד יינות כמו הבלנד הסגול הזה... (צילומים: יח"צ)אז נכון שבאידיליה יין כזה כמו של רקנאטי צריך להיות זול יותר, אבל אנחנו עדיין צריכים עוד יינות כמו הבלנד הסגול הזה... (צילומים: יח"צ)
אז נכון שבאידיליה יין כזה צריך להיות זול יותר, אבל אנחנו עדיין צריכים עוד יינות כאלה... (צילומים: יח"צ)

אבל אז הם יוצאים לאכול בעירנו, בערב או בצהרים, והם רוצים לשתות יין. אולי כדי להיזכר קצת בטיול באיטליה. אבל כאן - יקר. כאן - היין מהסופר לא לטעמם. ואם יגישו, חלילה, במסעדות משהו מגזרת ה-4 ב-100, אז שומו שמיים. ישר חישובי מכפלות, ושוב המסעדנים שגונבים. ולמה נזכרתי בכל זה? כי ספק אם בטעימה עיוורת הייתי יודע ממש להבדיל בין ה'יסמין' האדום של רקנאטי (סדרת הבסיס שנמכרת ברשתות השיווק) ובין 'הבלנד הסגול' שלהם, המשווק בלעדית למסעדות.

שתו יין, לא פוזה

בשני המקרים מדובר ביין אדום, קליל ופירותי, רענן, כיפי להפליא. קצת תסיסה קרבונית המעניקה פרחוניות נעימה ובלי שום תחושת עץ מעיקה. יין שבא לך לשתות, לא לדבר עליו. "יין בית" לפי הספר. יכול להיות שאם היתה לנו תרבות יין עשירה, ותיקה ובטוחה בעצמה, לא היה צורך בכלל בבלנד הסגול. היינו יכולים להישאר עם ה'יסמין', ולמכור אותו במסעדות, ואיש לא היה עושה מזה עניין גדול ושום לקוח לא היה מעקם את האף. אבל זה לא המצב, וכבר כתבתי כאן בעבר כמה הרהורים על כל קונספט ה"יין מסעדות".

כל זה לא בא, חלילה, כדי לערער על ההחלטה של 'רקנאטי' ועל זכות קיומו של הבלנד הסגול; נהפוך הוא. אני מברך על ההחלטה של 'רקנאטי', שכבר שנים מקדימים ומקדמים את התעשייה המקומית. כמו שאמר פעם אחד מראשי הממשלה שלנו, בנוסח זה או אחר: "הם לא נותנים להם את מה שהוא רוצה, הם נותנים לעם את מה שהוא צריך".

%d7%a8%d7%a7%d7%a0%d7%90%d7%98%d7%99-%d7%91%d7%9c%d7%a0%d7%93-%d7%a1%d7%92%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a7-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%95%d7%94%d7%a8%d7%a7%d7%a0%d7%90%d7%98%d7%99-%d7%91%d7%9c%d7%a0%d7%93-%d7%a1%d7%92%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a7-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%95%d7%94
אומנות קונספטואלית

אז נכון שבאידיליה יין כזה צריך להיות זול יותר, כמו כל דבר במדינה שלנו, אבל אנחנו עדיין צריכים עוד יינות כמו הבלנד הסגול. בקבוקים שאם רק יכלו לדבר היו אומרים: "בחייאת, זרוק אותי למקרר קצת, גם לי חם כאן. אה, ואפילו לא חייבים לכבודי כוס יין רצינית שכזו. שתו אותי קר, בחייאת, ולא צריך לדבר עכשיו על עפיצות ודומדמניות. אבל יהיה משמח אם תמזגו לעצמכם עוד כוס".

תראו מה זה, 380 מילה ואף מילה על היין עצמו. כי הקונספט - מושג שלשם שינוי כאן יש לו כיסוי מלא - הוא החשוב כאן. אם זה חשוב למישהו, אז יש כאן 95% פטי ורדו ו-5% סירה, אבל כאמור בשל טכניקת הייצור (חלק מהיין תסס באשכולות שלמים במיכל סגור) התוצאה היא יין קליל וסקסי, פרחוני ואנרגטי. הצבע - נו, בטח כבר ניחשתם - נוטה לסגול משגע וגם התווית משדרת קוליות. בפעם הבאה שתיפגשו אותו במסעדה, וודאו שהוא מצונן היטב (לא צריך להתבייש לבקש שמפניירה!) , הזמינו כוס או שתיים, והטביעו ביין הזה את יגונכם, לפחות עד הטיול הבא לאיטליה.