טליה לוין כבר לא פוחדת לשתות לבד. במיוחד כשיש קצת חושך בחדר, מסך 55 אינטש וכדורגל בינלאומי משפריץ טסטוסטרון...
סבא שלי עליו השלום היה יבואן של משקאות חריפים אי-שם בתחילת שנות השמונים. וויסקי, וודקה, קוניאק ופה ושם יין עברו אצלנו בבית ומילאו יפה מדפים שלמים בסלון, אך איש אינו טועם מהם. אתם מבינים, ההורים שלי לא נגעו מעולם במשקה אלכוהולי, ואת סדרת החינוך בטעימות היין, נאלצתי להעביר כמעט לבדי בעשור האחרון. מבין שלל התוויות שהיו מתקלפות מהבקבוקים אותם הייתי אוספת כמו מכתביות, בקבוק פורט אחד אני זוכרת היטב מהילדות. לא סגורה על חזות התווית בוודאות, רק שחקוק בזיכרוני בקבוק מאובק שפיללתי שיישבר כדי לבחון את מתקתקות הנוזל...
"יין קינוח" קראו לו, ואולי עשו לו בכך קצת עוול. פורט הוא לחלוטין לא קינוח, הוא ארוחה שלמה. אצלי בתודעה הפורט, משום מה, היה מזוהה בדרך-כלל עם סבא וחבריו שלגמו אותו בכוסיות קטנות. לא היין הסטנדרטי, עם קצת ניחוח של מאה אחרת בתוספת תלבושות גרנדיוזיות וסיפורי אבירים. שנים לא נגעתי בפורט. יכול להיות שתדמיתו הישראלית עשתה לו עוול, כמעט כמו שכמה ברים חסרי אחריות הפכו כל יין שמפניה לקאווה מבעבעת.
אלא שאז החל חודש משחקי היורו, וכהרגלי בקודש כשאני צופה בכדורגל אני עושה זאת בשני אופנים: אם אני צופה בצוותא בבר כלשהו, אשתה בירה ואנשנש חמוצים. אם אני צופה בבית לבד מול מסך המחשב, סביר להניח שאפתח לעצמי בקבוק יין. למה לא? שנים חששתי ממה שנקרא "שתייה לבד". זה לקח קצת זמן להשתחרר ולשחרר את הפקק מדי פעם בערבים מיוחדים, ובמיוחד אם מדובר במוצאי-שבת, קצת חושך בחדר, כדורגל ושלוות עולם.
יש לי חיבה מאד גדולה לפורטוגל, לאו דווקא לקבוצת הכדורגל שלה באופן ספציפי כמו לארץ בה נוהגים לקחת סייסטה ב-12 בצהריים. לפני כמה ימים חברה טובה הדליקה אותי על טיול בן שבועיים לפורטוגל: מסע יקבים, נופים וקצת שקט נפשי במדינה שהיא דובדבן בקצפת. הנופים, האוכל והחיבור הבלתי אמצעי לטבע. למרות שמעולם לא ביקרתי בה, אני אוהבת את פורטוגל ואת כל מה שיוצא ממנה. כדורגל, אוכל, יין. רק תגידו. יינות פורטוגליים, או בעגה הנכונה 'פורטוגזיים', מתאימים בעיני להוויה הישראלית, ועל אף שפורט אינו יין "קיצי" בהגדרה היבשושית והמקובעת שלו, אני לחלוטין רואה בו חבר טוב ומתקתק שמעביר לי בכיף ערב קליל של כדורגל.
מוצאי-שבת, פורטוגל מול אוסטריה. סוף השבוע השני של משחקי היורו. המשחק האחרון של הנבחרת מפורטוגל מול איסלנד לא היה להיט גדול, צפיתי בו בחצי עין ובלי יין ברקע - למי יש זמן באמצע שבוע. אבל מוצאי-שבת כדרכם של מוצאי-שבתות מדכדכים, חייבים מנה חזקה ומתוקה שתסדר את הראש. אוסטריה היא הקבוצה שמשחקת נגד פורטוגל. תזכירו לי פעם לספר לכם מה קרה לי אחרי דייט עם גרונר ולטינר, חוויה בלתי נשכחת אבל היום אוסטרים חביבים - אני לא אתכם.
דווקא את ה-Fine Tawny הייתי משאירה נקי וחף מקרח. גם אם יושבים על חוף הים וצופים במסך היורו המאולתר וקצת מזיעים. הפורט הזה קליל מספיק ומתקתק במידה כדי להעצים את השמחה בלב, הוא מותיר בפה טעם של פירות מתקתקים וקצת קרמל, והוא לחלוטין מנע ממני את הצורך בקינוח המתבקש בשעת ערב מאוחרת בה כססתי ציפורניים לטובת פורטוגל.
אבל בואו רגע נדבר קצת על כדורגל. מאז שהחל יורו 2016 צפיתי לתדהמתי הרבה רק בשלושה משחקים ללא הסחות דעת של אייפון. אני לא יודעת אם הטורניר הזה עד כה חלש באופן יחסי כמו שחבריי המלומדים בז'אנר טוענים, או שמא אלה רק אנחנו שמעלים את רף הציפיות בכל פעם כשמתקיים טורניר בינלאומי, בהתחשב במצב הכדורגל שלנו בארץ. מניחה שאם הייתי במגרש, לא הייתי מוציאה ולו לרגע אחד את הסלולרי. בחיי שמתחשק לי לפעמים לזרוק את הטלפון הזה לפח.
לפורטוגל ולאוסטריה יש יריבות ארוכת שנים עוד ממלחמת העולם הראשונה. אבל מי זוכר אתם שואלים? מסתבר שזוכרים. 21 דקות למחצית ופורטוגל משחקת לא רע, בהתחשב בתיקו המבאס מול איסלנד לפני כמה ימים. אוסטריה חושבת שהיא גרמניה וצפוי לכולם ערב קשה. אני שתיתי יותר מידי וכעת מחשבת את קיצי עד למחצית ומשתדלת לא להירדם.
חבריי שהתכוונו להגיע לצפות איתי בצוותא, נזכרו לפתע שהם צריכים לקנות משהו בשבוע הספר, אבל הם לא וויתרו על היין, שתו חצי בקבוק והשאירו אותי לבד עם רונאלדו. אגב, אני בכלל מעדיפה את נאני. דקה 30 ועדיין 0:0. נכון שאהבתי בפורט הזה את העדינות והקלילות, רק שלא תיארתי לעצמי שהוא יהיה כל-כך חזק. מצפה לי שבוע עבודה עמוס, וכנראה שהלילה אצליח בכל זאת להירדם בקלות וללא עזרים לשינה. יאללה, פורשת במחצית. נתראה בליסבון...