חיליק גורפינקל חולץ בקבוק אחד בכל שבוע, והפעם: ז'ברה שמברטה 2012,Denis Mortet...

יש יינות שגורמים לך לתהות, למה כל היינות לא יכולים להיות כאלה. צורי, בן-זוגה של שירי, בעלת-הבית של 'קפה אלקלעי' שמארחת אותי בנדיבותה לטעימה (מה טעימה? שתייה!) של כל היינות המופלאים הללו בשבועות האחרונים, טוען שזה לא נכון. שמי שרוצה את הדרעק הכוחני - ישתה אותו ויהיה לו מה לשתות, ואנחנו נקבל את שלנו. בתור מי שרוקד על שתי החתונות, לפחות שתיים, אני רק חצי מסכים. והרי רוב הזמן אני שותה, בעל כורחי, דברים אחרים לגמרי.

יין כזה שהיית יכול לשתות ממנו עוד ועוד מבלי לתת דעתך לרגע על טעמיו העדינים והמושלמים... (צילומים: חיליק גורפינקל, יח"צ)
יין כזה שהיית יכול לשתות ממנו עוד ועוד מבלי לתת דעתך לרגע על טעמיו העדינים והמושלמים... (צילומים: חיליק גורפינקל, יח"צ)
היית יכול לשתות ממנו עוד ועוד מבלי לתת דעתך לרגע על טעמיו המושלמים... (צילום: חיליק גורפינקל, יח"צ) שירי מסבירה את מה שנדמה לי שידעתי ושכחתי, ואולי לא ידעתי ולכן גם לא שכחתי. יינות ז'ברה שמברטה, או 'ג'יברי שמברטן' כפי שהם מכונים במקומותינו, הם מה'גבריים' שביינות בורגון. אבל לא היין הספציפי הזה. כולו רכות ונשיות ואלגנטיות וליטוף. וסליחה מראש על הדימויים הכל-כך שוביניסטיים ומיושנים הללו. אבל כמו שאמר פעם מישהו, הכללות זה עניין גרוע, אבל אם לא עושים אותן, לא מגיעים לשום מקום. צהרי שישי. שוב צהרי שישי. ענת זוגתי היקרה ואני התכוונו לחגוג ביחד את יום השנה ה-27 להיכרותנו / חברותנו / חיינו המשותפים (הכל קרה באותו רגע בדיוק, כך הסתבר בדיעבד, רק הנישואין עצמם, אם הם אכן הדבר עצמו, הגיעו שנים מאוחר יותר). אבל החיים, כמו שאמר ג'ון לנון, הם מה שקורה לך בעודך עסוק בלתכנן תוכניות אחרות. וכך יצא שענת, במקום לחגוג אתי, נסעה להלוויה. לא נורא. שרק נהיה אנחנו בריאים וחיים. נחגוג ביום אחר.
ז'ברה שמברטה 2012 -אווירה.jpg
ז'ברה שמברטה 2012 -אווירה.jpg
ובאמת, חגגנו למחרת. לראשונה מזה שנים היו לנו כמה שעות ביחד. נסענו לשוק הפשפשים הנהדר של חיפה. אולי אספר עליו פה בפעם אחרת. לא היה מעורב בזה אלכוהול. אז מה. בקיצור, במקום לחגוג עם ענת, חגגתי עם שירי שלכבוד 27 השנים של ענת ושלי ביחד, פתחה את הבקבוק המופלא הזה. לא שאלתי כמה הוא עולה. אני מניח שלא מעט. דברים זולים עולים פחות ובורגון אף פעם לא היתה זולה. שירי מספרת לי על דני מורטה המנוח (השם שלו נשמע כמו שם של מישהו מת), שבשנת 2005 אכן שם קץ לחייו. היה חולה. "במה?", אני שואל. "חולה בראש", עונה שירי, "תטעם את היין. רק חולה בראש עושה יין כזה". אני טועם. בדיוק להפך. שיא הרוגע והשלווה האפשריים. למרות שאת היין הזה עשה כבר בנו, ארנו. שירי חושבת שזה הכל השנה המופלאה הזו, 2012, שמיינותיה אנחנו טועמים שוב ושוב. יינות רכים, נגישים, מופלאים. יכול להיות. אני חושב שזה יותר מזה. בעצם גם שירי מסכימה. הייננות בבורגון השתנתה. הפכה את היינות לנגישים כבר בנעוריהם וכולנו מרוויחים מכך. כלומר מי שאוהב ויכול להרשות לעצמו. שזה לא אני, אם לא שירי הנדיבה. אביו של דני המנוח, שארל, ייסד את היקב ב-1956. היו לו עשרה דונם. כלום. דני הצטרף ב-1978. הוא היה אז בן 22. בשנת 1993 תפס דני את מקום אביו באחוזה המשפחתית. היו לו אז 45 דונם. עדיין כלום. כרמים בווז'ו, ז'ברה-שמברטה ושמבול-מוסיני. הוא רכש עוד ועוד כרמים והגדיל את שטחי האחוזה ל-112 דונם. עדיין כלום במונחי יין. ב-2000 הצטרף אליו בנו ארנו. ב-1995 שלח דני יד בנפשו והוא בן 49. מחלת הנפש שלו הכריעה אותו. לפני מותו הספיק דני ללמד את ארנו כיצד לכבד את הטבע, לא להשתמש בכימיקלים ובעיקר - לייצר יינות פינו נואר מושלמים המעבירים בעיקר, ואולי רק, את אופיו של הפרי המופלא הזה, העינב הכי מיוחד ומוזר שיש לטבע להציע לנו עם טעמי תות השדה הטרי המוקפים בריחות האדמה והיער. הז'ברה ששירי מזגה לנו היה אולי היין הכי מושלם עד כה. לא בטוח שהכי טוב - זה עדיין שמור לנואי סן ז'ורז' של עמנואל רוז'ה - אבל מושלם ממנו, יין שכל לגימה ממנו מענגת אותך עד אין קץ. כזה שלו לא היית מתרכז בטעמיו, ואין שום סיבה להתעקש על כך, היית יכול לשתות ממנו עוד ועוד מבלי לתת דעתך לרגע על טעמיו העדינים והמושלמים. וזה כאמור בסדר גמור. מזל-טוב ענתי. תודה שירי.